זהר

קמא) אמר רבי יהודה, והא תנינן אדם כללא דדכר ונוקבא. א״ל ודאי הכא הוא, בכללא דאדם, דמאן דאתחבר דבר ונוקבא, אקרי אדם, וכדין דחיל חטאן. ולא עוד אלא שריא ביה ענוה. ולא עוד אלא דשריא ביה חסד. ומאן דלא אשתכח דבר ונוקבא, לא הוו ביה לא יראה ולא ענוה ולא חסידות. ובגין כך אקרי אדם כללא דכלא, וכיון דאקרי אדם, שרייא ביה חסד, דכתיב אמרתי עולם חסד יבנה וגו׳. ולא יכיל לאתבנאה, אי לא אשתכח דכר ונוקבא.

פירוש הסולם

קמא) א"ר יהודה וכו׳: אר״י, והרי למדנו, אדם הוא כלל של זכר ונקבה. אמר לו, ודאי כך הוא, שהוא בכלל אדם, כי מי שנתחבר דכר ונוקבא נקרא אדם, ואז הוא ירא שמים. ולא עוד אלא ששורה בו ענוה. ולא עוד אלא ששורה בו חסד. ומי שלא נמצא דכר ונוקבא, אין בו, לא יראה, ולא ענוה, ולא חסידות. ומשום זה נקרא אדם כלל הכל. וכיון שנקרא אדם, שורה בו חסד. שכתוב, אמרתי עולם חסד יבנה וגו', והעולם אינו יכול להבנות, אם לא נמצא דכר ונוקבא.