זהר

קל) ת"ח, האי קץ כל בשר, כל רעותיה לאו איהו, אלא בבשרא תדיר, ובגין כך תקונא דבשרא תדיר לגביה, ועל דא אקרי קץ כל בשר. וכד איהו שליט, שליט על גופא, ולא על נשמתא, נשמתא סלקא לאתרא ובשרא אתיהיב לאתר דא. כגוונא דא, בקרבנא, דרעותא סלקא לאתר חד,ובשרא לאתר חד.

פירוש הסולם

קל) ת"ח האי קץ וכו': בוא וראה, ​קץ כל בשר זה, כל רצונו תמיד אינו אלא בבשר ומשום זה, תקון הבשר, בכל מקום שהוא, רק בשבילו. ועל כן נקרא קץ כל בשר. וכשהוא שולט, שולט על הגוף. שהוא בשר. ולא על הנשמה. הנשמה מסתלקת למקומה, והבשר, דהיינו הגוף, ניתן למקום הזה, דהיינו לקץ כל בשר. כמו זה הוא בקרבן שהרצון של המקריבו עולה למקום אחד דהיינו להקדושה, והבשר של הקרבן עולה למקום אחד, דהיינו לקץ כל בשר.
פירוש. כי מהותם של הקליפות הם מהכלים הנשברים שנשתיירו מזמן שביה"כ, שגם בעת שהמאציל בירר ותקן העולמות אבי"ע וכל אשר בהם, לא תקן אותם, ואינם ראוים לתקונם במשך שתא אלפי שני מטרם גמר התקון. אבל בגמר התקון יתוקנו גם הם, ואז יתבטלו כל הקליפות, כמ"ש בלע המות לנצח. ועתיד הס"מ להיות מלאך קדוש, כנודע. ומכאן תבין שכל כחם להחטיא את האדם, הוא כי להיותם ריקנים מכל אור מטרם גמה"ת, ע"כ רודפים אחר האדם שימשיך להם מעט מאורות השלמים שיאירו בגמה"ת, כדי לחיות את נפשם בדומה לרעב וצמא הרודף אחר מי שיש לו לחם ומים ולוחם עמו. וז"ס שאמרו ז"ל על עצה"ד שהחטא היה מפני שאכלו פגה שהפירוש הוא מחוסר זמן, כי עצה"ד הוא מהאורות השלמים, שלא יתוקנו אלא בגמר התקון, שהאורות הללו ישלימו הקליפות ויתקנו אותם, וע"כ רדף הס"מ והנחש לפתות לאדם וחוה שימשיכו לו מאור הזה תכף. ואע"פ שידעו שעוד אינם ראוי לזה כי מחוסרי זמן המה, מ"מ נופל להם איזה חלק מכח החטא כנודע.
ונודע שה' הכלים כח"ב תו"מ מכונים מוחא עצמות גידין בשר ועור. ונמצא שכלי, דת"ת נק' בשר, וכלי דמלכות נק' עור. גם נודע שמטעם גניזו דאו"א הפנימים אחר שביה"כ, אסור להמשיך מטרם גה"ת הג"ר של מוחין דחיה, שהוא אור החכמה, אלא רק ו"ק בלבד. (כנ"ל ב"א דף פ' ע"ו ד"ה ביאור עש"ה). ונודע שיש ערך הפכי בין כלים לאורות, ובזמן שאין לו לז"א רק מוחא, יש לו רק אור הנפש. וכשמשיג פרצוף עצמות קונה אור הרוח, ובפרצוף גידין אור הנשמה, ובפרצוף בשר אור החיה, ובפרצוף עור אור היחידה. ולפי שאסור להמשיך ג"ר דאור החיה. מטרם גמה"ת, נמצא שבפרצוף הד' שהוא בשר, חסרים לו הכלים התחתונים ממנו, שהם בשר ועור, ואין לו בו אלא ג' כלים. שהם מוחא עצמות גידין, המסתיימים על החזה דפרצוף זה. ומחזה ולמטה. שהם בשר ועור דפרצוף בשר זה, חסרים לו עד גמה"ת.
ולפי המתבאר מובן. שכל חשקם של הס"א הוא, שהאדם ימשיך להם אלו האורות דג"ר דחיה. הבאים בהכלים דבשר ועור של פרצוף הד' דז"א. כי פחות מזה. שהם האורות שאינם מאירים אלא בכלים המתוקנים, לא יוכלו הקליפות להנות מהם מאומה, כי אין להם כלום מכלים האלו, וז"ס שאמרו לעיל (בהקדמת הזהר דף קצ"ט אות ר"י) שהחטא דעצה"ד היה כי חבר לתתא ואתפרש לעילא דהיינו שהמשיך האורות מחזה ולמטה דפרצוף הד', שהוא אור החכמה, לתוך הכלי דבשר. והחטא דעצה"ד הוא המקור שכל החטאים מסתעפים ממנו כנודע.
וזה אמרו, האי קץ כל בשר לאו רעותיה אלא בבשרא תדיר, דהיינו להמשיך לו הג"ר דחיה, המאירים אחר גמר התקון, כי מהאורות הנוהגים לפני גמה"ת אין לקליפות שום הנאה, כי ע"כ המה בחינות קליפות משום שאין להם כלים המתוקנים לקבלת אורות הללו כנ"ל. ע"כ אין רצונם של הקליפות, אלא בבשר, דהיינו שימשיכו להם האור בבחינת הכלי דבשר דפרצוף הד'.
ועם זה תבין, סוד שעיר ר"ח, וכן כל הקרבנות שאז נמשך מבחינת ג"ר הללו, ע"י שליטת קו השמאל שברגע תחילת הזווג, אשר הקליפות מקבלים אז האור מבחינת הבשר שלהם, ואין בזה הפסד לקדושה כי חלק קטן הוא מאד, ועוד כי על ידי חלק זה שמקבלים, הם נפרדים מהקדושה, ואינם מקטרגים עוד על ישראל להחטיאם. ועיקר תיקון זה נעשה בשעיר ר"ח. וז"ש בכל רישי ירחא וירחא וכו'. ועל דא איהו אשתמש בחולקיה, וישראל אינון משתמשין בחולקיהון, כי הס"א נוטלת אותה הארת השמאל המאירה בתחילת הזווג, שזה חלקם כנ"ל. וישראל נוטלים המוחין השלמים המתוקנים בג' קוים שה"ס ו"ק דחיה, שזהו חלקם. ואחר שנעשה עיקר התקון בשעיר ר"ח, נוהג ענין זה בכל הקרבנות. וז"ש כגוונא דא בקרבנא דרעותא סלקא לאתר חד שע"י עלית מ"ן שנק' רעותא זוכים הכהנים לוים וישראלים לקבל מוחין השלמים בהכלים המתוקנים בג' קוים כנ"ל, ובשרא לאתר חד דהיינו לסטרא אחרא, שבשר הוא חלקם, ולא דבר פחות ממנו, כנ"ל. אלא שאין להם רק נהירו דקיק מרגע תחילת הזווג, כנ"ל.