זהר

קלט) וכלא שריא בדא, בגין דלא יתער רזא דדינא מלעילא, ויתקף האי וישתצון בני עלמא, דהא דא מסטרא דדינא קשיא קא אתי. ואי יתער האי, בחובי בני אינשא אתער. דהא לית ליה אתערו לסלקא לעילא לאתערא דינא קשיא בר בדיל חובי בני נשא. דהא בשעתא דב"נ עביד חובא, אתכנש האי, וכמה אלף סייען דיליה, ומתכנפי תמן, ונטלי ליה, וסלקי לעילא רחמנא לישזבן. ועל כלא יהב קב"ה עיטא לישראל לאשתזבא מכל סטרין. וע"ד כתיב, אשיי העם שככה לו אשרי העם שיי' אלהיו. ע"כ.

פירוש הסולם

קלט) וכלא שריא בדא וכו': וכל התקון שורה בזה, שלא יתעורר סוד הדין מלמעלה, ויתחזק הדין הזה ויכלו בני העולם, כי זה בא מדין קשה. ואם דין הזה מתעורר, הוא מתעורר בעונות בני אדם, כי אין לו התעוררות לעלות למעלה לעורר דין קשה רק בשביל עונות בני אדם. כי בשעה שאדם עושה עון מתאסף זה וכמה אלפים עוזרים עמו, ומתקבצים שם ולוקחים אותו ומעלים למעלה, הרחמן יצילנו. ועל הכל נתן הקב"ה עצה לישראל להנצל מכל הצדדים. וע"כ כתוב, אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלקיו.
ביאור המאמר. כי ידעת שמצד המלכות דצמצום א', המכונה מנעולא אין המלכות, והתחתונים הנמשכים ממנה, ראוים לקבל אור העליון. כי כח הצמצום והמסך רוכב עליה, שלא תקבל שום אור. וראה הקב"ה שאין העולם מתקיים, ע"כ העלה המלכות למדת הרחמים שהיא בינה, ונמתקה בה, שמלכות הממותקת הזו נקראת מפתחא, ומבחינתה יכולים המלכות והתחתונים הנמשכים ממנה לקבל אורות העליונים. כמ"ש זה לעיל (ב"ב דף ז' ד"ה וכבר). אמנם גם אחר שנתקנה המלכות בכלים דמפתחא, אין הנקודה דמנעולא נעדרת ממנה לגמרי, אלא שנגנזה בה. שמשום זה נקראת המלכות עצה"ד טוב ורע, שאם זכה, הא טוב, שהמנעולא נגנזת ונעלמת, והמפתחא שולטת בה, ואז מקבלת כל האורות ומאירה לתחתונים. ואם לא זכה, כי הוא חוטא, הא רע, אז חוזרת ומתגלת המנעולא בשורש החוטא, שבמלכות, והאורות מסתלקים מחמתה שעי"ז מת החוטא (כנ"ל ויצא דף י"ג ד"ה סתרא ע"ש).
ואין לשאול כיון שרצה הקב"ה בקיום העולם ותקן את המלכות בנקודה דמפתחא, א"כ היה ראוי שיבטל לגמרי את המנעולא ולא שתחזור ותתעורר בסבת החטא. וז"ש (באות קל"ו) והנה טוב מאד. דא מלאך המות לית לבטלא ליה מן עלמא, עלמא אצטריך ליה וכו'. כי אע"פ שנקודה דמנעולא גורמת המיתה עכ"ז העולם צריך לה ואין לבטלה קודם גמר התקון. ובגיני כך אית לן ביומא דא למרמי ליה גרמא לכלבא, דהיינו השעיר לעזאזל, שע"י עבודת ישראל מתגלים עליו הג"ר דחכמה דשמאל עם הדינים הקשים שבהן, שהסטרא אחרא נהנה מהן מאד, מטעם שאומר (באות קל"ד) בגין דאיהו קץ כל בשר, ע"ש. וע"כ נבחן זה כמו שמשליכים עצם לכלב. ונעשה כל זה, כדי שהס"א לא יקטרג על ישראל, ולא יעורר למעלה גילוי המנעולא מחמת עונותיהם של ישראל, כי עתה, עד דאיהו גריר, בעוד שגורר העצם שזרקו לו ייעול מאן דייעול לגבי היכלא דמלכא, דהיינו הכהן הגדול ימשיך אורות וכל טוב מהיכל המלך, ולית מאן דימחי בידוי, כי הס"א לא יקטרג עליו, לגלות המנעולא המסלקת האורות, כי אז יאבד גם הוא עצמו את המתנה דשעיר לעזאזל, שהשיג ע"י עבודת ישראל. ולא עוד, אלא, לבתר יכשכש ליה בזנביה, כי עוד ישבח לישראל בשביל זה. כמ"ש והולך.
ומפרש יותר (באות קל"ח) כתיב ונשא השעיר וגו'. ומבאר, איך נושא עליו השעיר את כל עונות בית ישראל. ואומר, כיון דאיהו חמי האי שעיר תיאובתיה לגביה ולאשתכללא בהדיה, כי אין חשקו אלא בבשר, שהוא החכמה דשמאל הנגלית על ראש השעיר, ולא ידע מאינון חובין דקא נטיל שעיר. כי כל אלו האורות דחכמה דשמאל, לא נגלו במלכות אלא מחמת שנגנזה בה נקודה דמנעולא, ורק נקודה דמפתחא משמשת בה בגלוי. ונמצא שבתוך השעיר הזה נכלל בו בגניזו הנקודה דמנעולא, המסלקת את אורות האלו, אלא שהס"א לא ידע מזה משום שנגנזה, ומשום שטרוד בשעיר שלו ואינו רוצה לאבד אורותיו, תב לגבייהו דישראל חמי לון בלא חובין וכו' ושבח לון קמי קב"ה. כי רוצה שישראל יהיו זכאים ולא תתגלה המנעולא, כדי שיוכל להחזיק גם הוא בהשעיר שלו. וקב"ה חמי וכו' אע"ג דאיהו ידע כל עובדא, חם עליהון דישראל, כי אע"פ שהקב"ה יודע שהמנעולא גנוזה, מכל מקום אין האורות מסתלקים מחמת ידיעתו, כי הקב"ה הוא ברחמים על ישראל שע"כ גנז המנעולא, וגילה מדת הרחמים וכל עוד שהס"א אינו מקטרג על זה, לא יתעורר שום דין מחמת ידיעתו ית'. וז"ש, בגין דלא יתער רזא דדינא מלעילא, שהדין אינו מתעורר מלמעלה וכו', ואי יתער, ואם הדין מתעורר ונגלית המנעולא, האי בחובי בני אנשא אתער, הוא שמחמת החטא יש לו כח לס"א לעורר דין המנעולא כנ"ל. דהא לית ליה אתערו לסלקא לעילא לאתערא דינא קשיא, כי אין התעוררות לסטרא אחרא לעלות למעלה לעורר הדין הקשה, שה"ס המנעולא, בר בדיל חובי בני נשא, רק בשביל החטאים של בני האדם. כנ"ל אם לא זכה הא רע. אבל אם הס"א אינו מגלה, אע"פ שהקב"ה יודע, אין זה מזיק כלום. כי בכונה, גנז הקב"ה את מדת הדין דמנעולא, וגילה בה המפתחא, שה"ס שיתף רחמים בדין. כנ"ל. כדי לקיים העולם במדת הרחמים.