זהר

קלב) ובגין דא אתקריאת בהון דכים ובה מים התחתונים בכאן, בגין דאינון תרעין דדמעה, ועלייהו אתמר שערי דמעה לא ננעלו ובגין דאיהי דמעה דלהון, דכים ודאי, וצדיק בה ד״ך י״ם. והא אוקמוהו אל ישוב דך נכלם. וביה אל דמעתי אל תחרש, ועלה אתמר צעקת בני ישראל באה אלי.

פירוש מעלות הסולם

קלב) ובגין דא אתקריאת וכו׳: ומשום זה נקראת המלכות, הנכללת בהם היינו בנה״י, דכים, מלשון דכה ושברון, ובה, מים התחתונים בוכים, היינו שעולים למ״ן המעוררים מ״ד, משום שהם היינו הנה״י הם שערי דמעה, ועליהם נאמר (ב״מ נט.) שערי דמעה לא ננעלו. ומשום שהיא הדמעה שלהם, נקראת דכים ודאי, וצדיק שהוא יסוד הנכלל בה הוא נקרא ד״ך י״ם, והרי העמידו (לעיל אות קי״ב) שעליו נאמר, אל ישוב דך נכלם, ובו כתוב אל דמעתי אל תחרש, ועליה נאמר צעקת בני ישראל באה אלי.
ביאור המאמר: התקונים מבאר כאן סוד הזרקא שה״ס עליית המלכות לבינה, בסדר תקון הנוקבא שהיא מלכות דז״א, שע״י נתקנים גם בי״ע התחתונים שהם צבאות המלכות וחייליתיה. והנה בעת קטנות דעולם הנקודים היה לז״א שהוא חג״ת נה״י דנקודים, ששה כלים חב״ד חג״ת, (כי מצד האורות שהקטנים נכנסים תחלה, נקראים חג״ת נה״י וחסרים מג״ר. ומצד הכלים שעליונים נגדלים תחלה, נקראים חב״ד חג״ת וחסרים מנה״י דכלים), והיה זה מחמת עליית המלכות במקום בינה דז״א, שהיא ספירת תפארת, כי חג״ת דז״א הם כח״ב ונמצא שהתפארת דז״א ה״ס בינה (תלמוד ע״ס חלק ה׳ דף שכ״ה באור פנימי סוף ט״ב, ובדף שכ״ז סוף ט״ב ד״ה ועתה תבין) והיא עלתה למקום החזה דז״א שהוא בשליש עליון דתפארת, וב׳ השלישים של הבינה שבז״א הם ב׳ שלישים התחתונים של תפארת ונה״י דז״א נפלו ממדרגתם אל המדרגה התחתונה דהיינו לעולמות בי״ע שהם תחת, ז״א דאצילות ולכן לא נשאר בו אלא חב״ד חג״ת דכלים עד נקודת החזה. ונקודת החזה היא מלכות המסיימת המדרגה במקום בינה ומורידה את בינה תו״מ הנקראים בז״א תפארת ונה״י אל המדרגה התחתונה. (ומבחינת האורות שהקטנים נכנסים תחלה הם נקראים חג״ת נה״י, ומלכות המסיימת נקראת נקודה תחת יסוד דז״א).
ומשום זה כל הכלים שבבי״ע לקחה מלכות לרשותה, שהיא נקודת החזה, כי נקודה זו הוציאה הכלים של תנה״י דז״א לבי״ע. וכן היא החזירה הכלים ההם למדרגת אצילות, בעת גדלות הנקודים טרם השבירה, מטעם שבעת הגדלות ירדה המלכות המסיימת ממקום החזה למקומה תחת נה״י דכלים דז״א, והתנה״י עלו בחזרה לאצילות, וכיון שז״א קנה תשלום נה״י דכלים, יצא לו גם ג״ר דאורות שהם חב״ד. ומתוך שאין העדר ברוחני נבחן שמלכות נשארת תמיד במקום חזה דז״א, אלא כח הדין והסיום שבה הוא לבדו ירד עד לנקודה דעולם הזה, שע״כ אותם הכלים של תנה״י דז״א שהיו תחת רשותה בעת קטנות שעתה חזרו ונתחברו לז״א, מתחברים גם אליה בעת גדלות, אחר שהתחברו והשלימו נה״י דז״א, הם מתחלקים ונעשים ט׳ ספירות המלכות, ונקודת החזה שהיא שורש המלכות מקטנותה נעשה לכתר שלה, וסדר התחלקות הוא: כי נצח דז״א מתחלק לג׳ שלישים, ונעשו במלכות לג׳ ספירות חכמה חסד נצח. וג׳ השלישים של הוד דז״א נעשו במלכות לג׳ ספירות, בינה גבורה הוד. וג׳ שלישים של יסוד דז״א נעשו אצל המלכות לג׳ ספירות, דעת תפארת ויסוד.
נמצא שתנה״י דז״א שעלו בעת גדלות מבי״ע, ונתחברו למדרגתו, וגרמו לו חב״ד דאורות, הם ג״כ מתחברים אל המלכות ונעשו לה לתשע ספירות תחתונות דכלים, (כי כלי הכתר שהיא שורשה דהיינו נקודת החזה לא חסר ממנה אפילו בעת קטנות). ותשע ראשונות דאורות, כי בקטנותה שאין לה רק כלי דכתר אין בו רק נפש דאורות, ותשע ראשונות דאורות באים לה לעת גדלות.
ויש לדעת שבינה תו״מ שירדו ממדרגת אצילות לבי״ע, בעת קטנות, וחוזרים לעת גדלות, פעם הם נקראים בשם בינה תו״מ, ופעם בשם תפארת, ופעם בשם יסוד, והכל הולך אל מקום אחד, כי בינה תו״מ אלו אינם אלא חצי בינה ותו״מ, כי ג״ר דבינה, אינם יורדים אל המדרגה התחתונה, רק ז״ת דבינה שפירושם תפארת ומלכות הכלולים בבינה, לכן נמצא שאין כאן בחינת בינה, אלא תו״מ ולכן נקראים בשם תפארת, ומבחינת הפרצוף שעשר ספירות שלו נחלקות לראש תוך סוף, נבחן שבינה תו״מ הנופלים מן המדרגה מתחילים מחזה ולמטה, כי חג״ת דגוף הם נבחנים לג״ר דגוף שהם לא יצאו מן המדרגה רק נה״י דגוף וכיון שעקרם של נה״י הוא הקו האמצעי שבהם שהוא יסוד לכן נקראים כולם בשם יסוד. וז״ס הכתוב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, שיסוד נקרא נהר המשקה את מלכות שנקראת גן. ונצח הוד נקראים נהרות סתם וחסד וגבורה נקראים נהרות עלאין.
וזה אמרו (באות קכ״ז) ועוד זרקא איהו יפה נוף משוש כל הארץ וכו׳, ודא צדיק שהוא יסוד, ענף מגוף האילן שהוא ז״א הכולל חג״ת נה״י. הר ציון ה״ס נקודת המלכות הנכללת ביסוד בסוד עטרה לראש צדיק, ונקראת עטרת היסוד, שהיא נקודה חדא וכו׳. ירכתי צפון, ה״ס נצח הוד, דסלקין לה לגבי דהוי״ה דאיהו בעלה, כי ע״י עליית המלכות לבינה שהוא תפארת דז״א יצא הכלל שמחזה ולמטה דז״א הוא מקום המלכות, וכשנה״י דז״א עולים לעת גדלות ומתחברים אל הז״א, ומשלימים נה״י דכלים לז״א, אז הם משלימים גם ט״ת אל הנוקבא הנפרדת שהיא מלכות, הרי שתנה״י דז״א שמחזה שלו ולמטה, הם השורשים לגדלות הנוקבא.
והנה נודע כי בתחלת תקונה של הנוקבא הנפרדת דז״א, חיבר אותה המאציל עם הנוקבא שבגופו של ז״א עצמו, שה״ס הצד השמאלי שבו, ונעשו שתיהן נוקבא אחת לז״א. וכשנמשכו להם המוחין דימין ושמאל מבינה, לקח ז״א, דהיינו הימין שבו את אורות דבינה. והנוקבא הנפרדת לקחה האורות דקו שמאל דבינה, כמו הנוקבא דז״א שבגופו, מחמת שנתחברה עמה לנוקבא אחת, ונודע שאורות הימין דבינה הם חסדים. והאורות דקו שמאל דבינה הם הארת חכמה, הנקראת צפון, ע״כ נקראים נצח הוד, שע״י מתגלה הארת חכמה דבינה במלכות ירכתי צפון. ולכן אומר (באות קכ״ט) וכד סלקין לה לגביה אתקריאת ההוא נקודה קרית מלך רב, כי יש מלך סתם שהוא מלכות, ויש מלך רב שהוא בינה, (זהר ויצא אות פ״ד) וכשמלכות מקבלת אור החכמה משמאל דבינה נקראת המלכות קרית מלך רב.
ומפרש ועלה אתמר נשאו נהרות ה׳ אשר נהרות פירושם אורות. מלשון הכתוב הביטו אליו ונהרו ויש לפרש נהרות על נצח הוד, שהם העולים מבי״ע ומעלים את המלכות לז״א שנקרא הוי״ה. וכן יש לפרש נשאו נהרות על חסד וגבורה שהם המוחין דז״א ממש שהם מקבלים אותה ועל ידי המסך דחיריק הכלול בה עולה ז״א ומכריע בין ימין ושמאל דישסו״ת, ומשלים המוחין דחב״ד בישסו״ת, וכיון שחב״ד אלו יצאו ע״י ז״א, זכה בהם גם התחתון שהוא ז״א מטעם שכל מדת אור שהתחתון גורם בעליון, זוכה בו גם התחתון, לפי הכלל תלת מחד נפיק דהיינו חב״ד דישסו״ת שיצאו מז״א, חד בתלת קיימא שגם ז״א נמצא בחב״ד. (זהר בראשית א׳ דף רפ״ז ד"ה תלת) וזה אמרו בההוא זמנא דסלקת ההיא נקודה בתרי ירכי המעלים אותה מבי״ע לאצילות, מקבלין לה תרין דרועין דאינון ב' נהרות עלאין היינו חסד וגבורה, וסלקין לה בעמודא דאמצעיתא שבמסך דחיריק הכלול בה הם מכריעים בין ימין ושמאל דישסו״ת, וז״א עצמו מתתקן עי״ז במוחין דג״ר, ודא איהו נשאו נהרות קולם, כנודע שקו האמצעי המייחד ב׳ הקוים ימין ושמאל שהם מים ואש נקרא קול הכלול מרוח אש ומים. ומסכם (באות ק״ל) תרין ירכין שהם נצח הוד אזלין לה לגבי בעלה היינו שמוליכים ומעלים אותה, ותרין דרועין אינון מקבלין לה לגבי בעלה היינו שמזדווג ונכלל בה. ובגין דא תרין נהרות אתמר בהון נשאו נהרות ה׳ היינו בזמן שנכללת בחג״ת, ותרין תניינין שהם נצח הוד המוליכים אותה אל הזווג כתוב בהם ישאו נהרות. לשון עתיד.
ובאותיות (קל״א קל״ב קל״ג) מבאר המלים קולם ודכים שבכתוב נשאו נהרות קולם ישאו נהרות דכים. שהם התוצאות מעליית המלכות במקום בינה דז״א, שהוא בשליש העליון דתפארת הנקרא חזה דז״א, שמלת קולם רומז על התקון של הקו האמצעי שנתקן בז״א עצמו, שבכח המסך שלו עולה ומכריע בין ימין ושמאל דישסו״ת ונעשה לקו האמצעי שם, שב׳ הקוים דישסו״ת נקראים חו״ב, וז״א שהוא הקו האמצעי המכריע ביניהם נקרא דעת. ויש כלל שכל שיעור אור שהתחתון גורם להאיר בעליון זוכה בו גם התחתון, ולפיכך מקבל ז״א אותם המוחין מחב״ד דישסו״ת. וז״א ועוד אתמר בה, וכו׳ נשאו נהרות קולם.
ומלת דכים כוללת כל התקונים הנעשים בתנה״י דז״א מחזה שלו ולמטה וכן בבי״ע שכולם שייכים אל תקונה של המלכות בעת גדלות שחוזרת לאצילות, כי הנה נודע שהארת החכמה שקבלה משמאל דבינה אינה יכולה להאיר בה בלי חסדים, שז״ס קטרוג הלבנה שהיא המלכות, שאמרה א״א לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, דהיינו בינה הנחשבת להם לכתר, כי בהיותם משתמשים בכתר אחד נעשה ז״א לחסדים בלי חכמה והנוקבא נעשתה לחכמה בלי חסדים, ולא היתה יכולה לעמוד במצב זה, ובכדי שתוכל להאיר לתחתונים נאמר לה לכי ומעטי את עצמך, היינו שתמעט עצמה מהמדרגה הגדולה ההיא להיות בשוה עם מדרגת ז״א לקבל מבינה כמוהו, בסוד שני המאורות הגדולים, ובסוד קרית מלך רב. אלא שתרד למטה מיסוד דז״א, כמו שהיתה בשורשה, ולקבל כל אורותיה מז״א, וכיון שמקבלת אורותיה מז״א שה״ס הקו האמצעי, נמצאת החכמה שנותן לה כלולה בחסדים והיא יכולה להאיר אל התחתונים, הן חכמה והן חסדים, וזה אמרו אבל כד נחתין לה לגבי צדיק דהיינו תחת היסוד דז״א, אתמר ביה ישאו נהרות דכים וכו׳. כי יש לה האפשרות להאיר אל התחתונים ב׳ האורות חכמה וחסדים הכוללים כל מילוי בקשתם וצרכם. והשאר כבר נתבאר.