תוכן

קכ) העולה מכל הנזכר לעיל הוא, כי אוירא דכיא, הוא מה שנמשך מדעת דאבא ביסוד אימא. ואשא דכיא, הוא יסוד אימא. גם דע, כי אוירא דכיא ואשא דכיא, הם סוד אבא ואימא. לפי שסתם אוירא הנזכר בלשון פרטי, הוא החסד. אבל כשמזכיר אוירא דכיא, אז הוא כינוי אל החכמה. וכן אשא סתם הוא גבורה, אבל אשא דכיא, היא בינה. ולהבין זה, צריך שנקדים לך הקדמה אחת, נתבאר אצלנו במקומות הרבה, והיא, כי שתי בחינות הם בענין המוחין דז"א: האחת היא, בחינת המוחין ההם בפנימיותו, תוך גלגלתו, בסוד אור פנימי. והשנית, הם בחינתם מבחוץ, בסוד אור המקיף הראשון, כמבואר אצלנו באורך, באדרת האזינו, בסוד התפילין דרישא דז"א, שבחינתם היא אור המקיף השני מבחוץ. ויש חילוק ביניהם, כי בהיותם בסוד אור מקיף הראשון, נחלקים לארבעה מוחין, והם: חכמה, ובינה, ודעת, וזה הדעת נחלק לשנים, שהם: חסדים, וגבורות. ואלו הם כדמיון אור המקיף השני, שהם סוד ארבע פרשיות בתפלה של ראש, הנזכר בזוהר בפרש בראשית בהקדמה. ובפרשת ואתחנן, כי הם: חכמה, ובינה, חסד, וגבורה. ואין החסד והגבורה האלו, בחינת שתי הזרועות. רק מוח הדעת, הכלול מחסד וגבורה, הנמשך מחכמה ובינה, והוא מכריע ביניהם, ולכן יש בו שתי בחינות אלו, חסד וגבורה. אבל בהיותם בסוד אור פנימי, אינם רק שלשה מוחין, בשלשה חללין דגלגלתא. ושתי בחינות הדעת, שהם חסד וגבורה שבו, הם מתחברין, ונעשין מוח אחד, בחלל השלישי שבגלגלתא דז"א. וטעם זה יתבאר באדרת האזינו במקומו, מי גרם להיותם ארבעה למעלה, ושלשה למטה.