זהר

קכ) ומנלן, דאית לון לישראל לשתפא לקב"ה ושכינתיה בחדוה דלהון. דכתיב ישמח ישראל בעושיו. ההיא חדוה דישראל לאו איהו, אלא בעושיו. בעושיו, בעושו מבעי ליה. אלא אלין קב"ה ושכינתיה, ואביו ואמו, דאף על גב דמיתו, קב"ה אעקר לון מג"ע, ואייתי לון עמיה לההוא חדוה, לנטלא חולקא דחדוה עם קב"ה ושכינתיה. כד"א העושו יגש חרבו.

פירוש הסולם

קכ) ומנלן דאית לון לישראל וכו': ומאין לנו שיש לישראל לשתף את הקב"ה ושכינתו בשמחתם. הוא, כי כתוב, ישמח ישראל בעושיו, שפירושו, שמחה ההיא של ישראל אינה אלא בעושיו. שואל, בעושיו, והרי היה צריך לומר בעושו. ומשיב, אלא אלו הם הקב"ה ושכינתו ואביו ואמו, שאע"פ שמתו. הקב"ה עוקרם מגן העדן ומביא אותם עמו לאותה שמחה, לקחת חלק בשמחה עם הקב"ה ושכינתו. ובעושיו, פירושו כמו שאתה אומר, העושו יגש חרבו.