זהר

קכט) ותאנא, מאי דכתיב שוש אשיש ביי׳, בעתיק יומין אתמר. דהא הוא חדוותא דכלא. תאנא, בשעתא דאתגלי האי אורחא דדיקנא דעתיק יומין. כלהו מארי דיבבא ויללה, ומאריהון דדינא סתימין ושתיקין, ולית דיפתח פטרא לאבאשא. משום דהאי אורחא אתגלייא לתקנא. ומהאי, מאן דאחיד ואזהר לשתקאה, להאי אורחא רשים, דהוא סימנא דעתיקא קדישא.

פירוש הסולם

קכט) ותאנא מאי דכתיב וכו׳: ולמדנו, מה שכתוב, שוש אשיש בה׳, נאמר בעתיק יומין, כי הוא שמחת הכל. למדנו, בשעה שנגלה הארח הזה של הדיקנא דעתיק יומין, כל בעלי יבבא ויללה (הנ״ל באות ק״ח וק״ט) ובעלי הדין, נסתמים ונשתקים, ואין מי שיפתח פתח להרע, משום שאורח זה יגלה לתקן. ומזה מי שאוחז ומזהיר להשתיק למי, הוא רושם לאורח הזה, שהוא סימן עתיקא קדישא.
פירוש. כי מכח הדינים דמלכות דצמצום א׳ שבתקון הא׳, שנתמעטו משם הג״ר, יצאו בעלי יבבה ויללה המיבבים והמיללים על התמעטותם שהשיגו משם, כמ״ש לעיל (באות ק״ח וק״ט) ועתה, כאשר חזרו הג״ר להאיר באורח הזה שבתקון ג׳ בסוד ועובר על פשע, באו אותם בעלי יבבה ויללה על ספוקם, ואינם מיבבים ומיללים עוד. וז״ש, כלהו מארי דיבבה ויללה ומאריהון דדינא סתימין ושתיקין, שאינם מיבבים ומיללים עוד, משום, ולית דיפתח פטרא לאבאשא, כי חזרו להם הג״ר, ואין עוד דינים שיוכלו להזיקם ולמעטם. וז״ש, משום דהאי אורחא אתגלייא לתקנא, כי ארח ההוא שבשפה עלאה, נתגלה לתקן ולהחזיר את הג״ר.
וז״ש, ומהאי מאן דאחיד ואזהר לשתקאה להאי ארחא רשים, דהוא סימנא דעתיקא קדישא, כי כמו שגילוי אורח זה בעתיקא קדישא השתיק מארי דיבבא ויללה שלא ייבבו וייללו, כך כל מי שרוצה להשתיק למי, שלא יצעק, מניח אצבעו על הארח שבשפה עלאה שלו.
וז״ש (באות קכו/א). ותאנא, תקונא קדמאה דדיקנא ותניינא, לאייתאה לתליתאה, כי בתקון הא׳, יצאה המלכות דמדת הדין לקבל תקון, אמנם במלכות דמדת הדין אין העולם יכול להתקיים. ובתקון הב׳ עלתה המלכות למקום בינה שהיא מדת הרחמים, כנ״ל, אמנם אז נעשה מיעוט ג״ר גם בבינה. ובתקון הג׳ חזרו הג״ר לבינה. ומשום שהמלכות כבר נמתקה בבינה קבלה גם היא הג״ר אלו, בסו״ה ועובר על פשע, כנ״ל. ולזה היתה כל הכונה. כי המלכות דמדת הדין אינה ראויה לקבל ג״ר, לפני גמר התקון, עד שיעברו עליה כל ג׳ התקונים האלו. ונמצא שב׳ תקונים הראשונים, שבהם המלכות עוד נמצאת בבחינת ו״ק, שלא הרויחה עוד כלום, היו אמנם הכנה שבתקון הג׳ תוכל לקבל ג״ר. הרי שב׳ תקונים הראשונים לא באו אלא להביא תקון הג׳. כי רק עתה קבלה המלכות את הריוח ממיתוקה בבינה. ולולא זה לא היה העולם יכול להתקיים (כנ״ל ב״א ז׳ ד״ה וכבר).
והנה בז״א, נקרא תקון ג׳ הזה, בשם וחנון. והוא, כי חנון, פירושו עשית חסד עם מי שאינו הגון ואינו כדאי, כמו שפירשו חז״ל. (ברכות ז.) וכיון שבתקון הזה נעשתה המלכות ראויה לקבלת ג״ר אע״פ שממקורה אינה ראויה לזה. ע״כ נקרא התקון בשם וחנון.