תוכן

קכח) עאלת את ו', אמרה קמיה, רבון עלמא, ניחא קמך למברא בי עלמא, דאנא את משמך, אמר לה, וא"ו, אנת וה' די לכון, דאתון אתוון דשמי, דאתון ברזא דשמי, וחקיקין וגליפין בשמי ולא אברי בכו עלמא. הכונה היא, שיברא העולם בסוד גופא בלא דרועין, כי לזה אומר שתי בחינות: אם בחי' א' בסוד גופא ודרועין טרם הזווג. ואם בחינת גופא לבד, סוד ו' בשעת הזווג, וזהו סוד ו' שבשם בן ארבע. וזו נעלמת מאד, ולא היה ראוי שיברא העולם בבחינה זו. ולכן השיבה השי"ת, שהן בשמו ואין ראוי שתתגלה יותר. וכן בה' אחרונה שבשם, כי הכונה ככלה מקושטת בשלשה ווין כחדא ה', וכד קבילת דכורא היא ה'. וכשלא יש זיווג, היא ד' כנודע. הנה אם כן ו' וה', הם סוד זווג גופא בגופא, ואין ראוי שיתגלה אור זה. ואמר שלשה דברים: דאתון אתוון דשמי, דאתון ברזא דשמי, וחקיקין וגליפין בשמי. כי יש וא"ו וה' עלאה דתליין במזלא, ועליהם אמר, דאתון ברזא בשמי, כי הם פנימיות השם, ונשמה לו. ויש ו' וה' בז"א מלבר, גוף לאלו, ועליהם אמר דאתון אתוון דשמי ועוד יש ו' וה' בנוקבא דז"א, ועליהם אמר וחקיקין וגליפין בשמי, כי בה נתעבה האור ונחקק ונגלף.