קכז) וזכור אל תשכח, כי כל אור הפנימי נכנם בתחילה, ואח"כ מכחו נתנוצץ האור ויצא בסוד מקיף, ונמצא, כי הפנימי הראשון קדם אל המקיף הראשון, ואחר המקיף הא' נעשה הפנימי השני, ואח"כ נעשה המקיף שבו, ואח"כ הפנימי הג', ואח"כ המקיף הג' שהוא סוד התפילין, כמו שנבאר למטה בע"ה.
קכז) אור הפנימי נכנס בתחילה ואח"כ מכחו מתנוצץ האור ויצא בסוד מקיף, ונמצא כי הפנימי הראשון קדם אל המקיף הראשון ואחר המקיף הא' נעשה הפנימי השני וכו'. הנה דברים אלו, הם מפתח מקורי להבין המוחין דהולדה על בורים, וע"כ צריכים להרחבת ביאור, כדי להבין אלו שש בחינות מכל צדדיהן. ודע, שאלו שש בחינות הנ"ל, שביארם כאן הרב במוחין דז"א, נוהגים ג"כ במוחין דנוקבא דז"א, וכן אפילו באו"א עצמם. באופן שיש להבין ג' סדרים של שש בחינות, שהם באו"א בז"א ובנוקבא. והוא משום שאלו המוחין דהולדה הם בחינת חכמה דל"ב נתיבות, שפירושם כ"ב אתוון ועשרה מאמרות, כנ"ל בדברי הרב (דף אלף תקנ"ד אות צ"ז) ע"ש. כי בינה מעצם בנינה מכונה בשם כ"ב אתוון, ובחינת זו"ן בעיבור במעיה נבחן לעשרה מאמרות, שהם ע"ס דזו"ן שבתוך מעיה, כמ"ש הרב, ע"ש. שהכונה היא על בחינת הארת חכמה שז"א ממשיך מן בינה ע"י עלית מ"ן שנקרא עיבור. שמתוך שיש לבינה קשר עם ז"א מע"ס דאו"י, אשר להאציל את ז"א דאו"י הפסיקה את אחורים שלה מן החכמה, וחזרה להיות חכמה, כדי להמשיך הארת חכמה בחסדים, שהמשכה זו דהארת חכמה בחסדים נבחן לז"א דאו"י (כנ"ל דף ה' ד"ה וטעם). ע"כ בכל פעם שז"א עולה למ"ן אל הבינה נתעורר בבינה הקשר הזה דאו"י, והיא מפסקת אחורים שלה מחכמה, והיא מתאחדת עם חכמה כדי להשפיע הארת חכמה לז"א. ובחינת החכמה המחודשת ע"י עיבור ז"א נבחנת לבחינת חכמה דל"ב נתיבות, ונקרא ג"כ חכמה שבסוד הדעת, שאין זאת בחינת חכמה ממש דאו"י, אלא בחינת בינה דאו"י שחזרה להיות חכמה מכח עיבורו של הז"א. וזכור היטב ההפרש של חכמה אמיתית, שהיא חכמה ממש, ואינה נמצאת אלא בראש דא"א בלבד. אמנם או"א מעיקר אצילותם מצד המ"ה החדש, הם רק בינה דאו"י, כי בחינה עליונה דקומת ס"ג היא בינה דאו"י, כמ"ש בזה לעיל באורך.
ויש בחכמה זו דל"ב נתיבות, ג"ר וז"ת, הנקראים חו"ב וחו"ג. כי באמת אין כאן רק כ"ב אתוון, שהם בינה, ועשרה אמירן שהם זו"ן בעיבור. אכן כיון שז"א גורם שתשוב הבינה להיות חכמה, הרי יש כאן חו"ב, וז"א הוא בחינת החסדים שבקומה, שהוא המקבל להארת חכמה, גם המשפיע והמשיב את בינה לחכמה. והנוקבא דז"א, שהיא הנושאת אל המסכים שעליהם נעשה הזווג דהכאה, נבחנת לגבורה שבקומה. והנך מוצא, שבאמת אין כאן אלא בינה, וזו"ן בעיבור, אלא שבבחינת הזווג יוצאים ע"ס שלמות ג"ר וז"ת, שבינה עצמה נחשבת עתה לחו"ב, ות"ת לו"ק, ונוקבא למלכות. אלא שנוקבא מכונית בשם יסוד, משום שמלכות דאצילות עלתה לבחינת יסוד כנודע.
ולפיכך הם נבחנים בעיקר לג' חלוקות. א', אורות שהםבינה השבה לחכמה, שמשם נמשכים חכמה וחסדים בבחינת השורש. ב', הוא הת"ת שהוא עיקר הנושא אל החכמה דל"ב נתיבות הזו, שהוא מחזיר הבינה לחכמה, והוא עיקר המקבל אותה, כי בינה עצמה אינה צריכה לחכמה, כנודע. ג', הוא בחינת היסוד, דהיינו הנוקבא בעלת המסכים, שעליה נגלית כל הקומה הזו, וזולתה אין שום קומה נגלית כלל כנודע. ואלו ג' חלוקות יש להבינם בפרטות כל קומה של חכמה דל"ב נתיבות, ע"ד הנ"ל. וכן יש להבינם בכללות אצילות. כי משכן האורות, דהיינו הבינה שחזרה לחכמה, הוא באו"א עלאין דאצילות. ומשכן הת"ת הנושא להארת חכמה, הוא ז"א דאצילות. ומשכן היסוד הנושא אל המסך שעליו נעשה הזווג דהכאה, הוא בהנוקבא דז"א דאצילות.
והנה נתבאר לעיל, שאחר לידת המוחין, הם מתלבשים שוב במל"צ דצל"ם. ונמצא הג"ר דע"ב המגולה, דהיינו הג"ר דחכמה דל"ב נתיבות, שיוצאים מן הכלים פנימים של המוחין ונעשים למקיפים על המצח מבחוץ למוחין, שע"כ נעשה בכל מדרגה ב' בחינות, כנ"ל בדיבור הסמוך ע"ש. ותדע שאור מקיף זה הנעשה מחוץ למוחין על המצח דכל מדרגה, הם מאירים מהארתם בפנימיות המוחין, ומהם נמשך כל בחינת המוחין דל"ב נתיבות בהפרצוף. שבחלוקה הא' שהם האורות, בליט במצח דאו"א המקיף דבינה השב להיות חכמה. ובחלוקה הב' בליט הת"ת הנושא להארת חכמה במצח דז"א דאצילות, שהוא בחינת התפילין דז"א. ובחלוקה הג' בליט מעלת היסוד, שבהמסכים שלו גילה לכל הקומה דחכמה זו, במצח של הנוקבא דאצילות. שה"ס המקיפים דכל מדרגה. אמנם הארה זו שעל המצח צריכה להמשיך ממקיף העליון שעל אותה המדרגה.
וכדי להבין ענין הארת המקיף של העליון לפנימי ומקיף דתחתון, נעתיק דברי הרב המובאים לעיל (בדף אלף של"ט אות צ"ז) וז"ל "אמנם סוד הדעת דרדל"א הוא גנוז מאד, ולכן הוא בסוד הפה דע"ק, אך ג"רשלו הם בסוד או"מ, בינה דעתיק לא נתלבשה כלל אמנם נמשכת הארה מבחוץ עד מצח דא"א, גם ברישא דא"א הוא דעת דידיה ובתוכו יסוד דעתיק, וגם יוצא הארה מיסוד הנ"ל ובוקע ויוצא לחוץ ופוגע באור בינה דעתיק אשר מבחוץ, ומכים זה בזה, וזה שמבפנים יוצא לחוץ וזה שבחוץ נכנס לפנים" עכ"ל.
פירוש, כי כמ"ש הרב שש מדרגות בהמוחין המקובלים לזעיר אנפין, כן גם כאן שש מדרגות בהמוחין המקובלים לאו"א. כי המוחין אלו דל"ב נתיבות, יוצאים בפה דעתיק, ששם עלו הג' רישין דא"א, גם הג"ר דאו"א נכללו עמהם, כנ"ל. אמנם בעת לידת המוחין, הנה הפרצופים יורדים למקומם ויורד א"א למקומו, גם או"א יורדים למקומם, והם ג' מדרגות זו תחת זו. גם נודע שהם מתלבשים במל"צ דצל"ם, והג"ר דמוחין אלו יוצאים לחוץ בבחינת אורות מקיפים, כנ"ל.
וזה אמרו שם "הדעת דרדל"א גנוז מאד אך ג"ר שלו הם בסוד אור המקיף כי אינם יכולים להתלבש". כי בעת הזווג נתבטלו הפרסאות וה"ת ירדה לפה דעתיק, והעלו אח"פ שלהם, שהם חג"ת דעתיק עם ג' רישין דא"א, ונתחבר אל גו"ע דעתיק. ואז יצאה קומה שלימה של ע"ס בצירוף אח"פ שבא"א עם גו"ע דעתיק. דהיינו הקומה דל"ב נתיבות, שבינה דעתיק שבה לחכמה ע"י המ"ן דב' מזלות ונוצר ונקה, שנעשו לדעת כנ"ל. אמנם בלידת המוחין, שא"א ירד משם למקומו, וכן או"א, נמצא שג"ר אלו דחכמה דל"ב נתיבות, שא"א קבלם במוחא דאוירא דיליה בהיותו במקום רדל"א, הנה עתה אחר שירד משם ונתלבש במל"צ דצל"ם, נעלמו ג"ר דרדל"א אלו ששמשו בדעת דעתיק לא"א. וז"ש שג"ר דיליה אינם יכולים להתלבש בא"א. כי אחר שגלגלתא שלו נתלבש בם' דצל"ם, ונעשה לחסדים מכוסים, הנה ג"ר דע"ב המגולה שיצאו ברדל"א בעת הזווג, יצאו לחוץ לאו"מ, כי אינם יכולים להתלבש בגלגלתא, שחזרה בעזקא דכיא. ונמצא שלא נשארו במוחא דאוירא אלא בחינת ו"ק דקומת ע"ב המגולה שיצאה ברדל"א. ומקיף הזה נשאר במקום רדל"א למעלה מא"א, דהיינו במקום יציאתו של המוחין.
וזה אמרו "בינה דעתיק לא נתלבשה כלל". היינו אותה הבינה השבה להיות חכמה בקומת הע"ב המגולה שיצאה בעתיק, היא לא נתלבשה כלל בא"א. כי הג"ר נעלמו ממנה בעת ירידת א"א למקומו כנ"ל. ובינה זו נשארה בלי חכמה כי חזרה לבחינתה הקודמת שהואחסדים מכוסים, והיא מאירה החסדים שלה תוך מצח דא"א.
וז"ש שם עוד "גם ברישא דא"א הוא דעת דידיה ובתוכו יסוד דעתיק, וגם יוצא הארה מיסוד הנ"ל ובוקע ויוצא לחוץ ופוגע באור בינה דעתיק שבחוץ ומכים זה בזה". כאן מבאר סדר הארת המקיפים הנוהג בעת רצון, שאז נולד מצחא דרעוא דא"א, ששם יסוד דעתיק, כמו שביאר (בדף אלף שס"ט אות קנ"ז), וז"ל שם, "ובהיות עת רצון וכו', נולד מצחא דרעוא דא"א, ששם יסוד דעתיק, ואז אור בינה דעתיק שלא נתלבשה כלל גו א"א, מאירה דרך חוץ אל המצח שלו, ונתוסף הארה ביסוד דעתיק דמלגאו וגם אורו יוצא לחוץ וכו', ואז יש כח גם בז"א להסתכל במצח דא"א ואז נקרא עת רצון, כי נגלה מצח הרצון". וכאן בדף אלף של"ט מבאר סדר הזווג ללידת מצח הרצון, שהוא הארת המקיפים, ואומר שבא ג"כ בדרך זווג דהכאה, שיסוד דעתיק שבדעת דא"א מכה בבינה של המקיפים אשר לחוץ, ובינה שבחוץ מכה ביסוד דעתיק שבפנים, ואז מתגדלים שניהם ומאירים זה בזה.
וביאור הדברים: כי נתבאר שאלו המקיפים שיצאו לחוץ מראש, הם הג"ר דקומת החכמה דל"ב נתיבות שיצאו בראש דעתיק בשביל א"א ואו"א שנתכללו שם. אשר בחזרתם למקומם עם לידת המוחין, לא יכלו לקבל הג"ר דמוחין, מכח שחזרו ונתלבשו בהעזקא דם' דצל"ם, ולא נשאר בהמוחין רק הו"ק דקומת חכמה זו בחוסר ג"ר. שו"ק אלו נשארו מלובשים במוחא דאוירא בלבד, שה"ס ל' דצל"ם, וה"ס הדעת דא"א המלובש במצחא שלו, ששם מלובש יסוד דעתיק. כלומר, בחינת ו"ק דמוחין דחכמה דל"ב נתיבות, שהם באמת ת"ת ויסוד, הנקראים חו"ג, כנ"ל. אלא לפי שאין שם ג"ר דחכמה, אין מדת הת"ת מגולה כלל במוחא דאוירא, כי מדת הת"ת היא להיות נושא להארת חכמה הנמשך מן הבינה השבה להיות חכמה שהיא הג"ר. וכיון שבינה חזרה לאחורים שלה, והג"ר נעלמו מן הראש, אין הת"ת נושא לשום הארת חכמה, ואינו ניכר מכל קומה הזו אלא מדת היסוד בלבד, שהוא בחינת המסך דצרות שבו בלבד. אלא שנקרא על שם יסוד דעתיק, משום שנשאר מקומת החכמה דל"ב נתיבות שיצאה בראש דעתיק. והבן זה היטב, כי באמת יש שם כל הו"ק שהם ת"ת ויסוד, שהרי לא נעלם אלא בחי' הג"ר דגלגלתא מחמת הם'. אלא שהת"ת אינו ניכר כל כמה שאין שם בחינת ג"ר, וע"כ נקראגם הת"ת על שם היסוד.
אמנם אלו המקיפים, אע"פ שמצד שרשם אין בהם אלא חו"ב, שהם בחינת הג"ר שיצאו מן הגלגלתא דא"א כנ"ל, עכ"ז הם כוללים בהכרח גם החו"ג. כי לא יצויר כלל שיהיה בחינת ג"ר דחכמה דל"ב נתיבות בלי החו"ג שלהם, משום שהם המעמידים הג"ר דחכמה. כי לא יצויר בינה במדרגת חכמה בלי התקשרותה בת"ת ויסוד, כי זולתם היא תמיד בחסדים מכוסים. ולכן בכל מקום שנזכר הג"ר דחכמה דל"ב נתיבות, בהכרח שיש שם גם חו"ג, וזכור זה. נמצא שאלו המקיפים דג"ר שיצאו לחוץ, הם ד' מוחין חו"ב חו"ג. אמנם אין זווג בהחו"ג שימשיכו הארת חו"ב, כי אם היה כן, היו נחשבים לפנימים ולא למקיפים. אלא שאין שם בחוץ שום זווג, שאין זווג אלא ע"י כלים פנימים. וע"כ נמצא שם הבינה כמו בבחינת הקטנות שלה, כלומר שאין בה אלא הארת חסדים מכוסים, מפני שהחו"ג נפרדים בלי שום זווג ביניהם.
ואין לשאול, א"כ במה הם נבחנים למקיפים דג"ר דחכמה, מאחר שהבינה אינה ממשיכה רק חסדים לתוך המוחין הפנימים. אמנם לעתים יש כאן בחינת זווג מפנים לחוץ, שזה הנקרא עת רצון. והיינו שיסוד של המוחין האלו, הנשאר בכלים הפנימים במוחא דאוירא דא"א כנ"ל, מתעורר ע"י החוורתי ושערות רישא דא"א, והארתם יוצא לחוץ, ומזווג לחו"ב דמקיפים, ובינה דמקיפים חזרה לקבל חכמה, ומאירה בפנימיות המוחין למקום היסוד שבמוחא דאוירא. שכן סדר הזווג, כיון שהארת או"ח של היסוד שבמוחא דאוירא יוצא לחוץ ומזווג החכמה ובינה, הנה חוזר האו"י של החו"ב ומאיר בפנימיות המוחין אל היסוד אשר שם. ואז נפיק הי' ממוחא דאוירא, ואשתאר אור, כלומר שמקבל אז המוחין דג"ר דחכמה לתוכו. אכן הג"ר האלו אין להם מקום להתלבש בכלים הפנימים דמוחין, משום שהעזקא דגלגלתא אינה נפתחת, וע"כ הם יוצאים ומתגלים על המצח דא"א. וזה נקרא לידת המצח הרצון. ואע"פ שגם במצח אין לו גילוי אלא מבחוץ לכלי. אמנם זה הוא כיון שגם המצח הוא בחינת ם' דצל"ם, כמ"ש בחלק י"ג, אבל הארתו נמשכת באתגליא לבחינת ל' דצל"ם שבפנים, שהם העינים דא"א. שז"ס פקיחת העינים דא"א, כמ"ש שם (בדף אלף שס"ט אות קנ"ז) "אז מסתכל א"א במצחא דאו"א ובמצחא דז"א וכו' ואז יש גם כח בז"א להסתכל במצח דא"א ואז נקרא עת רצון". הרי שאז נפקחו העיינין דכל הפרצופים.
והנה נתבאר, שאע"פ שבעת לידת המוחין דע"ב, נעלמים הג"ר שבהם מהראשים, ויוצאים לחוץ בבחינת מקיפים. מ"מ בעת רצון, יש זווג בין היסוד הנשאר בפנימים, ומזווג אל המקיפים, והארתם נמשך לפנים, ואור החכמה מתגלה בל' של המוחין. ולפי"ז יש לשאול הרי יש כאן זווג גמור, ולמה יהיו נקראים עוד בשם מקיפים, מאחר שהארתם נכנסת לפנים. והענין תבין מתוך הדיוק שבדברי הרב שם, שאומר שעיינין דא"א מסתכלין במצחאדאו"א ודז"א, וכן עיינין דז"א מסתכלים במצחא דא"א. ואינו אומר שעיינין דא"א מסתכלין בעיינין דאו"א ודז"א, ועיינין דז"א מסתכלין בעיינין דא"א. ומשמיענו בדיוק הזה כל ההבדל שיש בין זווג העליון שנעשה במקום עתיק, ששם יצא קומת ע"ב במגולה מן העזקא. ובין קומת ע"ב היוצאת בעת רצון, שקומה זו נבחנת לע"ב המלובש בעזקא. כי הם' שעל הג"ר דמוחין אינה נפתחת ע"י זווג הזה, אלא רק הל' של המוחין מקבלים אור הג"ר דע"ב הזה. וזה גורם שעיקר הארת המוחין הם חופפין על המצח, שהוא בחינת חסדים מכוסים בעיקרו, שהוא בחינת ם' דמוחא דאוירא המתגלה בפנים. והעיינין דז"א שהם בחינת ל', שהם מקבלים הארת חכמה, הם מקבלים זה רק מבחינת הסתכלותם במצחא דא"א ולא בעיינין שלו. באופן שהזווג משפיע חכמה בעיינין דא"א, אלא ששורשם במצחא שלו, וע"כ יש כאן השפעה רק מעיינין למצחא דאו"א ודז"א. וכן דרך הקבלה של הז"א הוא, שהעיינין שלו מקבלים ממצחא דאו"א וממצחא דא"א. ונמצא שעיקר המוחין הם בחינת חסדים של הבינה ושל המצח, אלא שיש בהם הארת חכמה משום שהשפע עוברת דרך העיינין דעליון. כי עיינין דא"א משפיעים למצחא דאו"א, וע"כ גם המצח דאו"א יכול להשפיע הארת חכמה למצחא דז"א, וכן המצחא דז"א משפיע הארת חכמה לעיינין של עצמו. אמנם אז חוזרין העיינין דז"א ומקבלים ממצחא של עצמו ושל העליונים. ונמצא עיקר השפע הוא דבחינת המצח, אלא שיש בהם הארת חכמה מחמת שמושפעים דרך העינים דכל אחד, כמבואר, והבן זה. כי זה התמצית של בחינת המצחא דאתגלי בעת רצון.
ובזה תבין סדר הזווג שמפרש כאן הרב (בדף אלף של"ט אות צ"ז), שאומר "יוצא הארה מיסוד הנ"ל ובוקע ויוצא לחוץ ופוגע באור בינה דעתיק אשר בחוץ ומכים זה בזה וזה שבפנים יוצא לחוץ וזה שמבחוץ נכנס לפנים". פירוש: כי נתבאר שבינה דמקיפים שעל גבי א"א, אין לה שם זווג עם החכמה דמקיפים, שאין זווג אלא מבחינת פנימים. ונמצא בינה זו דרדל"א, שהוא מאירה מבחינת הזווג דלא פסיק שלה, את הארת החסדים שלה בשפע גדול כדרכה אל המוחין דא"א. אמנם עתה, שיוצאת ההארה מיסוד שבמוחין דאוירא ופוגע בבינה דמקיפים, שמשום זה חוזרת להזדווג עם החכמה דמקיפים, הנה נגרע מחמת זה בחינת שפע החסדים אשר לה עצמה, וזה נבחן להכאה בבחינת הבינה, כי אבדה אז בחינת החסדים של בחינתה. וכן אח"ז שאור דחכמה נמשך ממנה למוחא דאוירא, נבחן ג"כ להכאה וגרעון, כי אז נפסקו הארת חסדים שבגלגלתא מלהאיר במוחא דאוירא. כי העזקא שהגלגלתא מלובש בה, שהיא בחינת ם', אינה יכולה להשפיע החסדים שבה בעת שהל' נפתחה באור חכמה, כי אין דרכהלהתחבר באור חכמה, כנודע. הרי שיש כאן שתי הכאות. אחת, בבינה דמקיפים. ושניה, במוחא דאוירא עצמו. אמנם נעשה כאן בחינת התנוצצות של האורות. שפירושו שזה החלק של החסדים שנגרע ממוחא דאוירא בעת זווג היסוד עם החו"ב דמקיפים, שהוא בהכרח כבר מעורב ומחובר בהארת חכמה זו שהכה בה והוציאה משם, היא שיצאה לחוץ ממוחא דאוירא ומתחברת על המצח דא"א מבחוץ. (נ"ב הענין: כי נתגלה כאן מעלת החסדים מאד, אשר הם שגרמו להמשכת הארת החכמה, וזולתם לא היתה מגולה החכמה כלל, נמצא שהחסדים נעשו לקומה שלימה חו"ב וחו"ג). וע"כ היא נבחנת לקומה שלימה של חו"ב וחו"ג. כי בחי' הכאה שקבלה מחו"ב דמקיפים הם נעשו בה חכמה ובינה. ובחינת עצמה, שהוא חלק החסדים שנגרעה משם בסבת הכאת חו"ב, הם שנעשו לחו"ג. הרי שהתנוצצות זו שנעשה בסבת ב' הכאות שבאו ע"י זווג חו"ב דמקיפים, הוציאו חלק חסדים ממוחא דאוירא לחוץ ע"ג המצח, שיש בה ד' מוחין שלימים חו"ב וחו"ג. שזה נקרא לידת מצחא דרעוא דא"א, ובז"א נקרא הארה זו בשם תפילין, והבן היטב.
ובזה תבין הדברים הנ"ל, שההארה יוצאת ע"י העיינין, אמנם הגילוי שלה היא רק במצחא. והוא, כי זה הזווג שנעשה מבפנים לחוץ, נעשה ע"י היסוד שבמוחא דאוירא כנ"ל, והוא המקבל ג"כ להארת חו"ב דמקיפים להיותו הל' דמוחין. ובחינת הל' זו דמוחין, מתגלה תכף בל' דבחינת הארת הפנים שמבחוץ אל המוחין שנקרא עיינין, כנודע. אמנם עדיין אין בזה שלימות הזווג, כי לא נעשה עתה רק בחינת התנוצצות המוציא החסדים דמוחא דאוירא לחוץ ע"ג המצח בבחי' ד' מוחין חו"ב חו"ג, כנ"ל. ואחר שנתגלו ונולדו אלו הד' מוחין ע"ג המצח לחוץ, חוזרים המוחין הפנימים ומתישבים כהלכתם. כי המוחא דאוירא אינה צריכה עוד לינק מחו"ב של המקיפים, כי כבר עשו פעולתם בלידת ד' המוחין שעל המצחא. וע"כ חוזרת לקבל חסדים מגלגלתא מם' דצל"ם שבמוחין, שע"י שוב נשלמים החסדים במוחא דאוירא כמקודם הזווג. ויחד עם זה, נעשה אותו הדבר גם בהארות דפנים דא"א, אשר העיינין שהם ל' דצל"ם אשר בפנים שלו, חוזרים ומקבלים הארת חסדים ממצחא דא"א, שהוא בחינת ם' של הארת הפנים שלו, כנ"ל. הרי שמקור ד' המוחין שעל גבי המצח באים מל' דצל"ם שבמוחין שנקרא אוירא, וכן מל' דצל"ם שבפנים שהם בחינה אחת. אמנם מקום גילוים הוא ע"ג המצח. אלא בעת שהמוחין מתפשטים מעליון לתחתון, הנה בהכרח שמצח דעליון משפיע המוחין מקודם אל העיינין דתחתון, כלומר למוחא דאוירא שהוא ל' דצל"ם. ואז נעשה בו התנוצצות, ומוציא ד' מוחין לחוץ כנ"ל. הרי שעיינין דתחתון מוכרחים לקבל ממצח דעליון, ואח"כ מתגלים ג"כ על המצח דעצמו.
ובכל האמור מובנים דברי הרב כאן שאומר (באות קכ"ז) "וזכור ואל תשכח כי כל או"פ נכנס בתחילה, ואח"כ מכחו מתנוצץהאור ויוצא בסוד מקיף. ונמצא כי הפנימי הראשון קדם אל המקיף הראשון, ואחר מקיף הא' נעשה הפנימי השני, ואח"כ נעשה המקיף שבו, ואח"כ הפנימי הג', ואח"כ המקיף הג' שהוא התפילין". דהיינו כמבואר, שענין זה של הארת המקיפים, מתחילים ממקיפים דרדל"א, ששם שורש של כל אלו המקיפים. כי שם יצא מתחילה קומת הע"ב המגולה, שבעת לידת המוחין, שנתלבשו שוב בג' בחינות צל"ם, הוכרחו ג"ר דע"ב הזה להסתלק מן הראש דכל אחד בסוד מקיף, כנ"ל. ונמצא שהפנימי, דהיינו בחינת ו"ק שנשארו מן המוחין, הוא בודאי קודם בפרצוף לבחינת הארת המקיפים בהפרצוף, שבאה לאח"כ בסוד התנוצצות, כמ"ש לעיל.
והנה מתחילה נעשה ההתנוצצות ע"י יציאת הארת יסוד מדעת שבפנימיות דא"א לבינה דמקיפים שנשארו ברדל"א. שע"י הזווג הזה דחו"ב שנעשו במקיפים ע"י יציאת הארת יסוד דמוחא דאוירא, נמשכה הארת חכמה למוחא דאוירא, דנפיק הי' מאויר ואשתאר אור, כמו שמסיים שם הרב (בדף אלף שמ"א אות צ"ט). ואז נעשה ההתנוצצות במוחא דאוירא, ויצאו משם לחוץ ע"ג המצח הד' מוחין חו"ב חו"ג, כנ"ל. הרי שמתחילה נתקנו המוחין הפנימים בהארת חכמה, ואח"כ הוציאו הארת המקיפים לחוץ ע"ג המצח. ונמצאו המקיפים האלו שהם תולדה מן הפנימים, והפנימים חשובים מהם. וכן משם הגיעה הארת המוחין לפנימים דאו"א, ונעשה התנוצצות בבחינת ל' דצל"ם של מוחין דאו"א, ומשם יצאו לחוץ ע"ג מצחא דאו"א ד' המוחין חו"ב חו"ג בסוד מקיפים. ומהם הגיעה הארה אל נה"י דאו"א שהם בחינת ישסו"ת כנודע. ונעשה גם בהם ההתנוצצות בבחינת ל' דצל"ם שבמוחין הפנימים, והוציאו ד' מוחין בסוד מקיפים ע"ג מצחא שלהם. וממצחא דישסו"ת נתפשטה הארה אל ל' דצל"ם שבפנימיות המוחין דז"א, ונעשה גם בו התנוצצות ויצאו ד' מוחין חו"ב חו"ג ע"ג מצחא דז"א.
וכשתדייק תמצא כאן שש בחינות עד שמתגלים המקיפים על מצחא דאו"א. כי בחינה א' וב' הן פנימים ומקיפים שנשארו ברדל"א עצמו אחר לידת המוחין. כי אחר ירידת א"א משם עם המזלין, נסתלק הזווג הזה גם מראש דעתיק, ולא נשאר שם אלא הפנימים, וג"ר דאותה הקומה יצאו לחוץ. הרי ב' בחינות במקום יציאת המוחין שהוא הראש דעתיק. ומבינה דרדל"א שבג"ר שיצאו לחוץ, נמשך לפנימים דא"א, ונעשה התנוצצות ויצאו ד' המוחין על המצח בסוד מקיפים. הרי שהמקיפים שעל המצח דא"א, הם בחינה הרביעית של המוחין. ומשם האירו אל מוחין הפנימים דאו"א, ונעשה גם בהם התנוצצות והוציאו ד' מוחין לחוץ ע"ג המצח, כנ"ל. הרי המקיפים אלו שבמצח דאו"א כבר הם בחינה ששית. אמנם הרב חושב הפנימי ומקיף דאו"א לבחינה א' וב'. והטעם הוא, מפני שאלו המוחין הם מבחינת חכמה דל"ב נתיבות, שעתיק וא"א אין להם שום צורך בהם, משום שבהם מאיר בחי'חכמה האמיתית דאו"י. וע"כ תחילת ההכר של אלו המוחין מתחיל רק באו"א עלאין, מפני שהבחינה העליונה שבהם היא בינה דאו"י כנ"ל. וע"כ יש להם צורך וחשיבות בחכמה זו דל"ב נתיבות, שפירושו שבינה עצמה שבה להיות חכמה, כנ"ל. וע"כ מתחיל הרב למנות שש הבחינות רק מאו"א עלאין. דהיינו פו"מ בהם עצמם, ופו"מ בנה"י שלהם שהם ישסו"ת, ופו"מ בז"א, שמקיף דז"א הוא בחי' הששית, דהיינו התפילין שבמצח שלו.
וכן חושב הרב להלן שש בחינות בהתפשטות המוחין מז"א אל הנוקבא. שב' הבחינות הראשונות הם פו"מ אשר בראש ז"א, אלא שמקיף זה אינו בחי' המקיף של התפילין דז"א, כי המקיף הזה הוא בחינת ז"א עצמו. כלומר מאיר בחינת הת"ת שהוא הנושא להארת חכמה שהיא בחינת עטרא דחסד, ואין שורש הנוקבא אלא בעטרא דגבורה בלבד, כנ"ל. ולפיכך נעשה בז"א התנוצצות שניה, דהיינו שד' המוחין דתפילין שבמצח האירו במוחין הפנימים שלו, בל' דמוחין, ואז יצאה בחינת עטרא דגבורה דמוחין לחוץ על גבי העורף בסוד קשר של תפילין, ונעשה שם לבחינת מקיף, ע"ד שדרשו חז"ל על הכתוב וראית את אחורי וכו', שהוא קשר של תפילין. והוא בחינת המקיף שמשם נתפשטו המוחין אל הנוקבא, כמ"ש במקומו. והם נתפשטו בסוד הרצועות עד שבאו ונתלבשו מחזה ולמטה דז"א בנה"י שלו. ונעשה גם שם בחי' התנוצצות ויצאו מקיפים לחוץ, וממקיפין אלו דנה"י שהוא בחינה הד', מקבלת נוקבא בחינת פו"מ שלה. באופן שבחינת המקיף דנוקבא, היא בחינה הששית.
ונתבאר ג' מיני התפשטיות של המוחין בדרך שש בחינות. שש הראשונות הם לאו"א עצמם, שבהם נבחנים המקיפים לבחינת האורות, דהיינו לבינה שחזרה להיות חכמה. ואח"כ שש שניות למוחין דז"א, שבו נבחנים המקיפים לבחינת עטרא דחסד, אבל בחינת האורות אינם בו בבחינת עצמות אלא בבחינת טפת הזווג, כנ"ל. ואח"כ יש שש שלישיות למוחין של הנוקבא, שבה נבחנים המקיפים רק לבחינת עטרא דגבורה לבד, כי אין לה בחינת עצמות מבחינת עטרא דחסד להיות שורשה היא בחינת המסכים אשר ביסוד, כנ"ל. ונמצאת שבחינת עטרא דחסד אין מגיעה לה אלא בסוד טפת הזווג דרך היסודות דז"א. וכבר ידעת שקוטב השש בחינות האלו, הוא מפאת שצריכים לקבל מנה"י דעליון דרך המסכים שביסודות. וע"כ נתמעטו האורות דאחסנתא דאו"א מז"א משום שמקבל מבחינה הד' שלהם. וכן מתמעטת הנוקבא מבחינת עטרא דחסד, משום שמקבלת מבחינה הרביעית דז"א, דהיינו ממקיפי נה"י שלו, והבן כי אי אפשר להאריך יותר.