זהר

קכו/ב) תקונא תליתאה. מאמצעיתא דתחות חוטמא, מתחות תרין נוקבין. נפיק חד ארחא, ושערא אתפסק בההוא ארחא. אמאי אתפסק. משום דהאי אורחא אתתקן לאעברא ביה. ובגין כך, יתיב תחות נוקבי חוטמא האי אורחא. ושערא לא אתרבי בהאי אורחא, משום דכתיב ועובר על פשע, למיהב אעברא עד פומא קדישא, דיימא סלחתי. תאנא, כמה ערקיסאות מחכאן לההוא פומא, ולא אתגלי לחד מנייהו, דהא אסתלק ואתעטר, ידיע ולא ידיע.

פירוש הסולם

קכו/ב) תקונא תליתאה וכו׳: התקון השלישי הוא. מאמצע שבתחת החוטם, מתחת ב׳ הנקבים, יוצא אורח אחד והשערות נפסקות בארח ההוא. למה נפסקו. הוא משום שאורח זה נתתקן להעביר בו רוח החכמה של החוטם, ומשום זה יושב אורח הזה תחת נקבי החוטם, ושערות אינן גדלות במקום הזה, משום שכתוב, ועובר על פשע, כדי לתת מעבר עד הפה הקדוש, שיאמר סלחתי. למדנו, כמה בתי דינים מחכים לפה ההוא דא״א, שיאמר סלחתי, ולא נגלה לאחד מהם, כי הוא מתעלה ומתעטר, ידוע ואינו ידוע. ערקיסאות פירושו בתי דינים, לפי הענין.
פירוש. כי ב׳ נקבי החוטם דא״א הנה נקב ימין ה״ס השפעת חסדים בעיקר אלא שנכללת בהארת החכמה שמשמאל, ונקב השמאל, עקרו הוא השפעת החכמה (כמ״ש לעיל אות ס״ג ע״ש) וכבד נתבארה יציאת השערות שעל שפה עלאה, שה״ס התמעטות הבינה מג״ר ע״י כחות הדין שקבלה מעלית המלכות (כנ״ל אות קי״ח) וכדי לתקן זה נעשה זווג עליון דע״ב ס״ג דא״ק, המוריד בחזרה את דיני המלכות מן הבינה, וחוזרת הבינה להיות ג״ר. (כנ״ל ויקהל דף מ״א ד״ה והארה) וז״ש, תקונא תליתאה וכו׳ נפיק חד ארחא, ושערי אתפסק, כי ע״י הארה עליונה מע״ב ס״ג דא״ק ירדה המלכות מבינה, וע״כ חזרה הבינה לג״ר, והשערות, שהן המיעוטים של התכללות המלכות, נפסקו. אמנם לפי״ז היו צריכות כל השערות להתבטל משפה עלאה, ולמה רק אורח אחד באמצע השערות. וז״ש, מאמצעיתא דתחות חוטמא מתחות תרין נוקבין נפיק חד אורחא, שארח זה שיצא בשערות השפע נתתקן בבחינת קו אמצעי הכולל ב׳ נקבי החוטם, שה״ס חסדים וחכמה כנ״ל. ולפיכך כדי שלא תתבטל הארת החסדים נשארו השערות מצד זה ומצד זה של השפה, ולא נעשה אלא ארח פנוי משערות באמצע. וזה ששואל, אמאי אתפסק. למה נפסקו השערות מן הארח שבאמצע. ומשיב, משום דהאי אורחא אתתקן לאעברא ביה, דהיינו כדי שרוח החכמה מאמצע החוטם יוכל לעבור דרך השערות, כלומר, רק שהשערות לא ימעטו הבינה מג״ר, ולא שיתבטלו לגמרי כל השערות, כי אז היתה נפסקת הארת החסדים.
וז״ש, ושערא לא אתרבי בהאי אורחא משום דכתיב ועובר על פשע שפירושו, למיהב אעברא עד פומא קדישא דיימא סלחתי, דהיינו כנ״ל, ששיעור רוח החכמה מחוטם צריך רק להשיב שמה הג״ר, שנתמעטה מהן הבינה ע״י קבלתה את המלכות, בסוד נושא עון (כנ״ל אות קי״ט ע״ש) כי רק צריכה לסליחת העון, דהיינו שיתוקן המעוות ותשוב לג״ר. ולא יותר, וז״ש, למיהב אעברא עד פומא קדישא דיימא סלחתי, דהיינו שיאמר סלחתי על העון הזה. וע״כ נקרא תקון זה ועובר על פשע, שרוח החכמה עובר שם רק לסלוח הפשע. ולא יותר.
אמנם יש לשאול, שהיה לו לומר כאן ועובר על עון, כמו שאומר בתקון הב׳ נושא עון, והענין הוא, כי עון, פירושו הדינים שבבינה שנצמחו בה מחמת עלית המלכות אליה. כי עון משמע שהיה ישר ונעשה מעוות. אבל פשע, מורה על הדינים שבמלכות עצמה, שהיא פשע מעיקרה, ולא שנעשתה למעוות. ומדייק הכתוב, שרוח החכמה העובר באורח הזה מן החוטם, מלבד מה שמטהר את הבינה, מטהר ג״כ הדינים של המלכות הנקראים פשע, כדי שיוכל לעבור ולהאיר דרך שם אל הארח של שפה תתאה הנעשה בשבולת הזקן, ששם בחינת המלכות עצמה (כמ״ש להלן באות קל״א). ותקון זה מעלתו גדלה מאד, וז״ש כמה ערקיסאות מחכאן וכו׳. כי מועטים הם שזוכים לזה בשלמותו.