פירוש הסולם
קכב)
כגוונא דא בסטרא אחרא דלא קדישא: כאופן הזה, שנתבאר ברוח האדם דקדושה ובעלי חיים טהורים, כן הוא גם בצד האחר שאיננו קדוש.
רוחא דאתפשט בשאר עמין עכו"ם, נפקא מסטרא דלא קדישא, לאו איהו אדם, הרוח המתפשט בשאר עמים עובדי עבודת כוכבים ומזלות, יוצא מהצד שאינו קדוש, הוא אינו בחינת אדם.
ובגין כך לא סליק בשמא דא, וע"כ אינו נקרא בשם הזה. דהיינו כנ"ל אתם קרוין אדם וכו'. פירוש, כי נתבאר שפני אדם אינו נמצא מחזה ולמטה של המלכות, שמשם נולדים רוחות בני אדם, אלא שללידת נשמה קדושה, עולים הג' פנים שנ"א שמחזה ולמטה, ונכללים בזווג העליון שמחזה ולמעלה, בפני אדם אשר שם. כנ"ל בסמוך עש"ה. אמנם אחר חטאו של אדה"ר בעצה"ד, נמשכה הזוהמא דחויא בעולם, שמשם נמשכה מערכת הטומאה הנקראת
אדם בליעל, שפירושו שאינו רוצה לעלות לפני אדם שלמעלה מחזה של המלכות, כי בליעל הוא נוטריקון
בל יעל, אלא שרוצה להמשיך הזווג בהמקום שמחזה ולמטה דמלכות, שזהו זוהמא דחויא, כנ"ל
(בהקדמת הזהר דף קצ"ט אות ר"י) שאומר,
ודא חובא דההוא נחש קדמאה, חבר לתתא ואתפרש לעילא, וזהו חטאו של נחש הקדמוני, שחיבר למטה מחזה דמלכות, והפריד את הפני אדם שלמעלה מחזה, עש"ה. ומבחינת אדם בל"יעל הזה, נמשכות רוחות עובדי עבודה זרה, שהם רוחות טמאות של בני אדם, הנמשכות מזוהמא דחויא.
וז"ש,
שמא דההוא רוחא, טמא. לא סליק בשמא דאדם ולית ביה חולקא, השם של הרוח הזה הוא טמא, ואינו נקרא בשם אדם, ואין לו בו חלק. כי הוא נמשך מ
אדם בליעל, שאינו רוצה לעלות לפני אדם שלמעלה, ואין לו משום זה שום חלק בו, כנ"ל.
גופא דיליה לבושא דההוא טמא, בשר טמא, הגוף שלו, הוא לבוש של רוח הטמא הזה, והוא בשר טמא,
וטמא לגו, בשר לבושא דיליה וטמא, שהוא הרוח, הוא בפנימיות, והבשר הוא הוא לבוש שלו.
בגין כך, בעוד דשרי ההוא רוחא בההוא גופא, אתקרי טמא, נפק רוח מההוא לבושא לאו אקרי טמא, ומשום זה, כל עוד ששורה רוח ההוא בגוף ההוא, הוא נקרא טמא, יצא הרוח מלבוש ההוא, דהייני מהגוף, אין הגוף נקרא עוד טמא,
ולא סליק ההוא לבושא בשמא ואין הלבוש נקרא באותו השם, דהיינו טמא, שהרי הטמא, שהוא הרוח, כבר נסתלק ויצא ממנו.
