זהר

קכב) וכמה בי דינא אעבר בר נש כד נפק מהאי עלמא. חד ההוא דינא עלאה דקאמרן, כד נפיק רוחא מן גופא. וחד דינא, כד עובדוי ומלוי אזלין קמיה, וכרוזי מכרזי עלוי. וחד דינא, כד עייל לקברא וחד דינא דקברא. וחד דינא דתולעתא. וחד דינא דגיהנם. וחד דינא דרוחא דאזלא ושאט בעלמא, ולא אשכח אתר, עד דישתלימו עובדוי. ודאי שבעה עדנין יחלפון עלוי. בגין כך בעי בר נש, כד איהו אשתכח בהאי עלמא, לדחלא מן מאריה, ולאסתכלא בכל יומא ויומא בעובדוי, וייתוב מנייהו קמי מריה.

פירוש הסולם

קכב) וכמה בי דינא וכו׳: וכמה בתי דין עוברים על האדם כשיוצא מעולם הזה. א׳, אותו דין העליון שאמרנו, כשהרוח יוצא מן הגוף. וא׳, הוא הדין בעת שמעשיו ודבוריו הולכים לפניו והכרוזים מכריזים עליו (כנ״ל אות קי״ג). וא׳, הדין כשנכנס לקבר (כנ״ל קיד). וא׳ דין הקבר (כמ״ש שם). וא׳ דין התולעים שאוכלים את בשרו. וא׳, דין הגיהנם. וא׳ דין הרוח ההולך ומשוטט בעולם ואינו מוצא מקום עד שישלים מעשיו. ודאי הם ז׳ עתים שעוברים עליו. משום זה צריך האדם, בעודו נמצא בעולם הזה, לירא מאדונו, ולהסתכל בכל יום ויום במעשיו, וישוב עליהם לפני אדונו.