זהר

קכב) ב', תרין אינון דמתחברין כחדא, ואינון תרין נקודין, חד גניזא וטמירא, וחד קיימא באתגליא. ובגין דלית להו פרודא, אקרון ראשית, חד ולא תרין, מאן דנטיל האי נטיל האי, וכלא חד, דהא הוא ושמיה חד, דכתיב וידעו כי אתה שמך ה' לבדך.

פירוש הסולם

קכב) ב', תרין אינון וכו': ב' מבראשית, מורה, ששנים הם המתחברים יחד, במלכות, והם שתי נקודות, אחת גנוזה ונסתרת, ואחת נמצאת בגלוי. ומשום שאין להן פירוד, נקראות ראשית, דהיינו רק אחת ולא שתים, כי מי שלוקח את זו, לוקח גם את זו, והכל אחת, כי הוא ושמו אחד, שכתוב, וידעו כי אתה שמך ה' לבדך.
ביאור הדברים, תרין נקודין הללו, ה"ס המיתוק דמדת הדין במדת הרחמים, שמלכות עלתה ונמתקה בבינה, שהיא מדת הרחמים, בסו"ה ותלכנה שתיהן ​(רות א'). שה"ס בינה ומלכות יחדיו, (כמ"ש בזהר פנחס אות נ"ח ובכ"מ). ונמצא המסך שנתקן במלכות כלול משתיהן, וע"כ יש שם ב' נקודות מחוברין כחדא. וז"ש חד גניזא וטמירא, וחד קיימא באתגליא כי בחינת הדין שבנקודת המלכות גניזא וטמירא, ורק בחינת הרחמים שהיא מנקודת הבינה היא דקיימא באתגלייא. כי לולא זה לא היה העולם יכול להתקיים, כמ"ש חז"ל בתחילה נברא העולם במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדת הרחמים (ב"ר פ"א).
וז"ש, ובגין דלית להו פרודא אקרון ראשית חד ולא תרין, מאן דנטיל האי נטיל האי: כלומר, אע"פ שמדת הדין היא בגניזא, אין הפירוש שאין הזווג נעשה עליה, כי אלו ב' הנקודות נעשו אחת ממש, וגם נקודת המלכות מקבלת הזווג עם נקודת הבינה, אלא בחשאי ולא באתגליא ועל זה מורה השם ראשית, שהיא לשון יחיד, ששתיהן הן אחת.
וכלא חד דהא הוא ושמיה חד: הוא מורה על הבינה, ושמיה מורה על המלכות. ואומר שבסוד הוא ושמו אחד מחויבות שתיהן להיות אחת, כי בהיותן אחת, מקבלת גם המלכות את הזווג העליון יחד עם הבינה, שעי"ז נמתקת לבסוף גם מדת הדין בפני עצמה בגמר התיקון, אשר ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.
ועל שם מדת הדין הזו הכלולה בב' דבראשית, היא נקראת ראשית אל החכמה, שתיקונה יהיה בגמר התיקון ואז תתגלה חכמה עלאה, ומלאה ​הארץ דעה את ה' (ישעיה י"א). כי היא השער האחרון שהוא השער הראשון אל החכמה. וזהו שמביא הכתוב ​וידעו כי אתה שמך ה' (תהלים פ"ג). כי אז תתגלה הדעת בכל הארץ.