זהר

קכב) ותא חזי כל מאן דאיהו מסטרא דדינא, ודינין מתאחדין ביה, לא אתדכי, עד דאתעבר מניה שערא, ומדאתעבר מניה שערא אתדכי. ואי תימא אדם. לאו הכי, דהא הוא שלימותא דכלא, ורחמי אשתכחו ביה. בגין כך לאו הכי דכלהו קדושאן וקדישין אתייחדו ביה. אבל האי, הוא דינא, ודיני אתאחדן ביה, לא אתבסם עד דאתעבר מניה שערא.

פירוש הסולם

קכב) ות״ח כל מאן וכו׳: ובוא וראה, כל מי שהוא מצד הדין, ודינין נאחזים בו אינו נטהר, עד שנעברות ממנו השערות, וכשנעברות ממנו השערות נטהר. (כמ״ש בדבור הסמוך) ואם תאמר אדם, שה״ס ז״א במוחין דגדלות שיש לו הויה במילוי אלפין שבגימטריא אדם, תאמר ג״כ שצריכים להעביר ממנו השערות. אינו כן. כי הוא שלמות הכל ורחמים נמצאים בו, ומשום זה אינו כן, כי כל הקדושות והקדושים, שהם או״א עלאין, מתיחדים בו. וע״כ אדרבא, גידול השערות הוא כל יפיו, להיותן נמשכות מאוירא דכיא שמקבל מאו״א עלאין אבל זה, שנקרא איש ולא אדם, שהוא ז״א כשהוא בבחינת קטנות וו״ק בחסרון ג״ר, הוא אז דין ודינים מתאחזים בו, דהיינו בשערותיו, ע״כ אינו מתבשם עד שנעברות ממנו השערות.