תוכן

קכא) דע בכ"ז, הרוחא דשבק בה, הוא זווגא, שהוא נמשך מן ההתפשטות החסדים, השבע תחתונות בגופה. וגם יש זיווג אחר עליון, והוא בשלשה ראשונות ממש, הוא נשיקין. וגם יש זווג נשיקין קדמאין, גם רוחא דיהיב בגוויה בשלשה ראשונות, ונעשה כלי אל הנשיקין החדשים, שהם מ"ן. ויש מלאכין ונשמות מן הנשיקין, וכן מזווג התחתון. ונלע"ד, כי יש רוחא בחיצוניות של צורך המלאכין, וזה בשלשה ראשונות, ובשבעה אחרונות, ויש רוחא בשלשה ראשונות, ובשבעה התחתונות דפנימיות, לצורך נשמות, וא"כ אין הפרש, כי שלשה ראשונות הן פנימיותו, ובשבעה התחתונות הם חצוניותו. כך כל העשר ספירות יש בהם פנימיות וחצוניות. וזכור זה הכלל היטב עד מאד, כי הנה המ"ן שעולה לזעיר לצורך נשמות פנימיות, הם הנשמות, והמ"ן דאימא עילאה, שהם לצורך שימשכו מוחין דגדלות דפנימיות לזו"ן, כי זה הזווג קדמאה, מספיק להעלות מ"ן החסדים והגבורות חדשים לצורך חיות לבד, כי ההוא רוחא קדמאה הוא שורש זו"נ, הנשאר מאיר למעלה, אך בזיווג הפנימיות דאו"א, שהוא להמשיך נשמות חדשים הפנימיותו, צריך שגם המוחין הפנימיים בזעיר ונוקביה יעלה למעלה, ואז הם מעלים את המ"ן, שהם החסדים והגבורות חדשים פנימיות לצורך נשמות, יען כי בזווג זה נפסק וצריך שזו"נ עצמן יעלו את המ"ן.