זהר

קכא) א״ר יהודה, אי אתקרי על שמיה, קדוש אתקרי, ולא טהור. אמר ליה לאו הכי, דקדוש לא אתקרי אלא כד תלי שערא. דקדושה בשערא תלי, דכתיב קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו. והאי אקרי טהור, מסטרא דתליין לתתא מניה, ובגיני כך אתעבר מניה שערא, ואתדכיא.

פירוש הסולם

קכא) א״ר יהודה וכו׳: אר״י, אם נקרא על שמו, קדוש היה צריך להקרא, ולא טהור. אייל, אינו כן, כי קדוש אינו נקרא אלא כשתלויות שערות בראשו, כי הקדושה תלויה בשערות, שכתוב, קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו. וזה, איש, נקרא טהור, מצד התלוים למטה ממנו, שהם החצונים הטמאים, שנעברו עם העברת שערותיו, ומשום זה נעברו ממנו השערות ונטהר.
ביאור הדברים. שערות ראש שבכאן, פירושם הדינים הממעטים אורות דראש מן הפרצוף וקובעים אותו בבחינת ו״ק בלי ראש. כי ידעת שה׳ ניצוצות הנוספות על ש״ך ניצוצות הנ״ל, הם ה׳ בחינות מחג״ת נ״ה דבינה מבחינת הקטנות שלה, וקטנות שלה באה מסוד כניסת י׳ באור הג״ר שלה ונעשו לאויר, שפירושו ו״ק (כנ״ל ב״א דף מ״ד ד״ה בקע ע״ש). ומסוד י׳ זו המסלקת הג״ר יוצאות השערות ראש דקטנות. כי שערות, הם כמו סערות, דהיינו דינים, ובהם נאחזים החיצונים, שדרכם להתאחז במקום חסרון שבקדושה.
וזה אמרו (באות קי״ט) ומשום דדיני תתאי מתאחדן ומתחברן בשערוי דהאי, אקרי הוא דינא קשיא, כי אע״פ שאיש הוא חסד, דהיינו שיש בו קומת חסדים דבחי״א שה״ס ו״ק, עכ״ז יוצאים בו שערות ראש, מכח הי׳ שנכנס באור ומיעטו לו״ק חסר ג״ר, ובאלה השערות מתאחזים החיצונים למטה, ומשום אחיזת החיצונים, הוא נקרא דין קשה. וכד אתעבר מניה שערא דרישא אתבסם, ודינין דלתתא לא אזדמנו, דהיינו בשעה שהי׳ חוזרת ויוצאת מן האויר, וחזר האויר להיות אור, דהיינו שחזרו הג״ר, (כנ״ל ב״א דף מ״ה ד"ה כד) אז נעברו ממנו שערות ראשו. כי כיון שנעברה הי׳ מאויר, שהיתה השורש להם, נעברו עמה כל ענפיה, ואחיזת החצונים שלמטה נתבטלה. ובגין כך אקרי טהור, דלא אקרי טהור אלא כד נפיק מסטרא דמסאבא, כי כיון שנעברו השערות, נתבטלה אחיזת החיצונים הטמאים שנתאחזו בשערות, ונמצא שיצא ונפרד לגמרי מן הטומאה, ע״כ נקרא טהור, דלא אקרי טהור וכו׳ והכא כתיב, ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא, כי אחר שנעברו השערות מן איש, הרי נפרדה ממנו אחיזת טומאת החצונים, וע״כ טהור הוא.
וזה אמרו (באות ק"כ) ברישא דהאי איש, בוצינא דקרדינותא. שבראשו של איש זה, דהיינו דפרצוף קטנות דז״א, יש ניצוץ הקשה, שה״ס כח הדין דקטנות דבינה, שה״ס הי׳ שנכנסה לאור הראש ונעשה ו״ק, שה״ס אויר כנ״ל, ובגין כך גולגלתא דרישא דהאי, סומקא וכו', כי גוון אדום הוא מבינה וכיון שיש בו קטנות בינה, ע״כ גוון הגלגלת אדום, וגם, ושערי סומקי בגו סומקי, משא״כ אם הקטנות באה מכח המלכות, שאינה נמתקת בבינה, אז השערות הן בגוון שחור. ומשמיענו, שאע״פ, שז״א, שערותיו שחורות, שכתוב, קוצותיו תלתלים שחורות כעורב. זה הוא כשהוא במוחין דגדלות, אבל כשעודו בקטנות, שערותיו אדומות, וכשמשיג ג״ר דקטנות, שה״ס ירידת הי׳ מאויר כנ״ל, נעברות ממנו השערות לגמרי, וכשמשיג המוחין דגדלות, שאז נגנזת המלכות הבלתי נמתקת בבינה, בג״ר שלו (כמ״ש לעיל בהקדמת ספר הזהר דף מ"ד ד״ה וטעם ע״ש) שממנה נמשך גוון שחור, אז צומחות לו שערות מחדש, ושערותיו שחורות כעורב. המלכות הבלתי נמתקת בבינה, בג״ר שלו (כמ״ש לעיל בהקדמת ספר הזהר דף מ"ד ד״ה וטעם ע״ש) שממנה נמשך גוון שחור, אז צומחות לו שערות מחדש, ושערותיו שחורות כעורב.
ודע, שאע״פ שאמרנו כאן, שהשערות צומחות מבחינת אויר, דהיינו מי׳ שנכנס באור ונעשה אויר כנ״ל וע״כ נאחזים החצונים הטמאים בשערות. עכ״ז יש בחינת אויר טהור, שאין שום אחיזה לחצונים נמשכת ממנו, והיינו באבא ואמא עלאין המתוקנים מג׳ ראשונות דבינה דא״א, שבהם אין הי׳ יוצאת מאויר לעולם (כנ״ל ב״א דף רנ״א ד״ה נחית) ועכ״ז נבחן האויר הזה להם, לאוירא דכיא והוא מטעם כי מיעוט הזה הנמשך מן הי׳ שנכנס לאויר, הוא רק מיעוט מקבלת חכמה, וכיון שאו״א אינם מקבלים חכמה לעולם, שהם בםו״ה, כי חפץ חסד הוא, ולא בחכמה, ע״כ אין המיעוט הזה נחשב להם לחסרון כלום, והחסדים שלהם הם בתכלית השלמות, ואין מקום בהם לאחיזת החיצונים, ונבחנים לג״ר גמורים, ולא עוד, אלא שהם יותר חשובים מחכמה, משום שמהם מושפעת החכמה לכל הפרצופים, אע״פ שהם עצמם הם רק חסדים בלי חכמה כנודע.
וכל זה רק באו״א עלאין, משא״כ בז״א, שכל עקרו הוא חסדים בהארת חכמה, (כמ״ש בתלמוד עשר הספירות בשיעור א׳ דף ו׳ ד״ה וטעם) נמצא, שכניסת הי׳ באור הממעטו מחכמה, נחשב אצלו לחסרון, וע״כ נאחזים החצונים בשערות הצומחות מן י׳ זו, כי דרכם להתאחז בכל מקום שיש חסרון, וע״כ האויר הזה של ז״א אינו אוירא דכיא כמו האויר דאו״א, שהרי יש בו אחיזה לחיצונים הטמאים, ורק בזמן שנעברים ממנו אלו השערות נקרא טהור.
ונתבאר שכל זה הוא בו״ק וג״ר דקטנות דז״א, שבמצב ו״ק צומחות לו שערות אדומות, ובמצב ג״ר דקטנות נעברים ממנו, והוא טהור, ואח״כ ע״י עלית מ״ן מתחתונים עולה ז״א למצב מוחין דגדלות ועולה ומלביש לאו״א עלאין, ונודע שהתחתון העולה לעליון נעשה כמוהו, וע״כ נבחן אז שגם בו אין הי׳ יוצא מאויר כמו באו״א, ומן י׳ זו נמשך המסך הממשיך החסדים דאו״א שהם אוירא דכיא, וכן נמשכות ממנו שערות ראש. וכשז״א מקבל אוירא דכיא זה מאו״א, הוא נקרא קדוש כמו או״א.
וז״ש (באות קכ״א) דקדוש לא אתקרי אלא כד תלי שערא, דקדושה בשערא תלי, כי קדושה נמשכת מאו״א עלאין, אחר שעולה ומלבישם, שאז נמצאת הי׳ באויר שלו כמו באו״א, וע״כ יש לו שערות. ואם אין לו שערות נמצא שאינו מלביש את או״א עלאין, וא״כ אינו קדוש, הרי שהקדושה תלויה בשערות. ומביא ראיה מנזיר, דכתיב, קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו. כי הנזיר מקבל עליו קדושת או״א עלאין כדי להמשיך עליו אוירא דכיא, כי ע״כ מתרחק מיין ושכר וענבים, שהם בחינת שמאל והמשכת חכמה, שאין להם שום מקום באו״א עלאין, כנ"ל, שבהם אין י׳ יוצאת מאויר, שי׳ זו היא שורש השערות, וע״כ הנזיר גם הוא צריך לגדל השערות שלו.
אמנם או״א עצמם, אין להם שערות כלל, כי שערות נמשכות מחסרון חכמה, ובהם אין זה שום חסרון, משום שאין מקבלים חכמה לעצמם לעולם כנ״ל. משא״כ ז״א, כיון שבאמת צריך להארת חכמה, אלא אחר שקבל הארת חכמה ונעברו שערות דקטנות שלו, הוא יכול לפרוש עצמו מחכמה ולהיות כאו״א בחסדים מכוסים ולהחזיק הי׳ באויר שלו כמוהם, אבל משום שמשורשו צריך לחכמה, גורמת לו הי׳ שבאויר הממעטת חכמה, את צמיחת השערות, ובזה יש הפרש בינו לאו״א. וכן הנזיר הנמשך מז״א, יש לו ג״כ שערות מאותו הי׳ שבאויר דאו"א, אבל סוף סוף כיון שהשערות באות מן הי׳ שבאויר דאו״א הן מורות על אוירא דכיא שמקבל מאו״א, שמשם נמשכת הקדושה. וז״ש, קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו. ונתבאר המרחק הגדול בין קדוש לטהור, כי הטהור, כל טהרתו באה מקריחת השערות. והקדוש, כל קדושתו באה מגידול השערות.