זהר

קיט) ואי תימא נפשאן דרביי דלא אשלימו לשבעין שנין לא שלטא בהו. ודאי שלטא בהו, אבל לא בשלימו, כמאן דזכי יומין סגיאין לפקודי אורייתא, ועכ"ד בכלהו שבעין שנין אזלא. ועל דא תנינן אחד המרבה ואחד הממעיט. מאן אחד. ביחודא דשבעין שנין, מאן דאסגי, ומאן דאמעיט.

פירוש הסולם

קיט) ואי תימא נפשאן דרביי וכו': ואם תאמר, הרי נפשות הילדים, שלא השלימו לשבעים שנה, תאמר שאין המלכות שולטת בהם. ומשיב, ודאי שולטת בהם, כי מוחין דו"ק אלו ה"ס אפי זוטרי שה"ס הילדים. אבל לא בשלמות כמי שזכה לימים רבים למצות התורה. ועם כל זה בכולם הולכים השבעים שנה. הן בילדים והן בזקנים, ועל זה למדנו, אחד המרבה ואחד הממעיט. מהו אחד. היינו היחוד של ע' שנים: של מי שמרבה דהיינו זקן, ושל מי שממעיט, דהיינו ילד.
פירוש. השבעים שנה שהמלכות מקבלת ביום כפור מאמא, בסוד ה' עינוים, היא מקבלת בעת שיש לה גם מוחין דפנים שה"ס מאה עשר פעם עשר כנ"ל. וע"כ גם המוחין דשמאל שמקבלת בסוד עינוי נפש הם נעשים אורות מרובים בסוד ע' שנה. וסוד המוחין דשמאל שהילדים מקבלים, שהם בחינת אפי זוטרי היינו שמאל בלי ימין, הנמשכים ממצב הא' של הנוקבא. (כנ"ל בהקדמת ספר הזוהר דף יוד ד"ה ואלמלי, ודף י"א ד"ה ובגין עש"ה) שהמוחין אלו אינם מאירים אלא מעט מאד. וז"ש, ודאי שלטא בהו, אבל לא בשלימו כמאן דזכי יומין סגיאין לפקודי אורייתא, כי מי שזכה לפקודי אורייתא שה"ס קו האמצעי הנקרא תורה, מאירים בו אפילו המוחין דשמאל בבחינה מתוקנת וע"כ זכה לימים רבים. וזהו שמרמז, אחד המרבה ואחד הממעיט. מהו אחד. ביחודא דשבעין שנין, שהמוחין דחכמה דשמאל ה"ס אחד שבהם ב' בחינות, מאן דאסגי, ה"ס זקן המשמש במוחין דשמאל אלו, כמו המלכות ביום הכפורים. שההארה מרובה. מאן דאמעיט, ה"ס ילד, דהיינו אפי זוטרי, שאין לו מוחין דפנים רק מוחין דשמאל האלו לבד, שההארה מועטת מאד. ובזה תבין הרמז הנ"ל (שבאות ע"ט) אערעו בחד סבא, והוה אחיד בידיה חד ינוקא, דהיינו שר"ש הכיר בו, שהיא זקן ויש לו מוחין דפנים, ועכ"ז הוא אוחז בידו, ילד אחד, שה"ס מוחין דו"ק הנ"ל, שהם בחינת אחורים, אמנם האירו בו הארה מרובה, בשביל שהיה לו גם מוחין דפנים, שה"ס זקן. והיה בבחי' אחד המרבה. וכל דברי הסבא, הם מב' בחינות מוחין האלו.