זהר

קיח) במה אתפרע, ואתדכי מההוא פסולת בגין דההוא אתר דאתקיף לפסולת דלגו אתר דפריעה שארי, איהו שור, דיוקנא דשמאלא דכרסיא דיליה. וההוא שור, אקרי שור תם, דהא רתיכא דכרסיא, רשימא דברית אית ביה. וע״ד, האי שור אקרי תם. ויעקב אחיד ביה בגוויה, ובהאי שור עביד פריעה, ואעבר זוהמא דפסולת כלא.

פירוש הסולם

קיח) במה אתפרע ואתדכי וכו׳: שואל, במה עשה פריעה, ונטהר מאותו פסולת. ומשיב, כי אותו מקום המתקיף את הפסולת שבפנים, הנמצאת במקום שהפריעה שורה, הוא שור, שהוא צורת השמאל של הכסא שלו, כי יש בהמרכבה של הכסא, פני אריה אל הימין ופני שור מהשמאל. ושור ההוא נקרא שור תם, כי המרכבה של הכסא, יש בה רושם הברית, ומשום זה נקרא שור הזה שור תם. ויעקב אחוז בו בתוכו, ובשור הזה עשה פריעה, והעביר הזוהמא של הפסולת לגמרי.
פירוש בסיום פרצוף הקדושה, דהיינו ביסוד שהוא סיומא דגופא, דבוקים הקליפות. והם ד׳ קליפות, רוח סערה, וענן גדול, ואש מתלקחת, ונוגה. אשר ג׳ קליפות הראשונות הם טמאות לגמרי, והם נכללים בעור הא' הנקרא ערלה, הנחתך ונשלך לעפר. וקליפה הד' שהיא נגה, היא טמאה בעוד שג׳ הקליפות דבוקים בה, ואחר שמסירים ממנה ג׳ הקליפות היא חוזרת לקדושה. וה״ס עור הב' הנקרא עור הפריעה. שלאחר שחותכים ממנה הערלה, שה״ס ג׳ קליפות הטמאות היא חוזרת לקדושה, דהיינו גוף הפרצוף. אמנם נשאר בו זוהמא ופסולת מזמן שהערלה היתה דבוקה בה. וכדי להסיר ממנו הזוהמא והפסולת צריכים לקרוע העור ולהשימו לצדדין, שבקריעה ופריעה זו מתבטל ממנו כל הפסולת. ועתה, הוא שלם בקדושה. וע״כ צריכים למילה, שה״ס הרחקת הס״א כולה. ולפריעה, שה״ס נקוי הפסולת והזוהמא שנשארה בעור הפריעה. ואז מתגלים המוחין בשלמות. וז״ש, ויעקב איש תם, אמאי אקרי איש תם בגין דלא אשתאר ביה פסולת כלל, דהא פריעה הוה ביה, כי הפריעה מנקה ומסיר הפסולת הנשאר בעור הפריעה מזוהמת ג׳ קליפות הטמאות שנבלעה בה מטרם שחתכו אותן. ואז נקרא איש תם.
ויש להבין כי כאן אומר ששור תם ה״ס שור דמרכבה הקדושה, ושור המועד הוא הס״א המתחברת עם החמור, (כדלקמן אות ק״כ) ולהלאה (פרשת חוקת אות י״ט) אומר ששור תם הוא גבורה תתאה, שהיא מלכות. ושור המועד הוא גבורה עלאה, דהיינו גבורה דז״א. אמנם הכל הולך אל מקום אחד. והענין הוא, כי מחזה ולמעלה דז״א שה״ס ג״ר, אסור להמשיך חכמה משמאל שה״ס גבורה עלאה, מפני שכל הנמשך משם הוא אור זכר המאיר ממעלה למטה, שה״ס ג"ר דחכמה שנגנזה. וכל הממשיך משם נופל ברשות הקליפות דהיינו לשור המועד, אבל הממשיך ממלכות, שה״ס אור נקבה, נמצא ממשיך רק ממטה למעלה שהוא ו"ק דחכמה, וזה הוא חכמה דקדושה, וה״ס שור תם, וה״ס שור, של המרכבה המאיר ממטה למעלה, שהוא כמו הארת המלכות, דהיינו ו"ק דחכמה. הרי, ששור המועד ה״ס המשכת החכמה ממעלה למטה, בבחינת אור זכר, הנמשך מגבורה עלאה, שהוא מחזה ולמעלה דז״א, והוא כללות הס״א, שכל תאותה להמשיך הג״ר דחכמה מגבורה עלאה דז״א. ושור תם, נמשך מגבורה תתאה, כלומר, המאיר בבחינת אור נקבה כמו המלכות שמחזה ולמטה דז״א, שהוא כללות המוחין דחכמה דשמאל דקדושה, הנקרא שור של המרכבה הקדושה.
ודע שב׳ שורים אלו נוגחים זה את זה תמיד. כי הזוכה וממשיך החכמה מבחינת שור דקדושה, דהיינו ממלכות, כנ״ל, שה״ס שור תם. הנה נודע שאין החכמה נגלית אלא עם דינים, שהדינים אלו נופלים על ראש הרשעים הממשיכים החכמה ממעלה למטה בבחינת שור המועד (כנ״ל אד״ר אות רי״ט) הרי ששור תם נוגח עם הדינים שלו את שור המועד, וממיתו, דהיינו שור המועד שמצד שורשו של אותו האדם שהמשיך את השור תם. וכן אם אינו זוכה ורוצה להמשיך החכמה מגבורה עלאה, דהיינו ממעלה למטה, שהיא המשכת שור המועד, הנה אז לפתח חטאת רובץ, ומתגלה המנעולא, והמוחין דשור תם מסתלקים. וע״כ נבחן זה ששור המועד נגח והמית את שור התם. הרי איך שב׳ שורים אלו נוגחים וממיתים זה את זה.
ובזה תבין פנימיות הכתובים. וכי יגוף שור איש את שור רעהו ומת. שכאן מדבר הכתוב בשור תם, נמצא ששור רעהו הוא שור המועד, שבעת ששור תם שהוא שור של המרכבה שולט, הרי הדינים שלו ממיתים את שור המועד. כנ״ל. ונודע שאפילו הממשיך מן המלכות שהוא ו"ק דחכמה, אי אפשר שיתגלו הו"ק בלי הג״ר, נמצא שגם בשור תם מתגלה בו הג״ר עם המשכתו, אלא כיון שנמשך מן המלכות, אז נוהג בו, ומכרו את השור החי, דהיינו שממעטים אותו בכח המסך דחירק דקו האמצעי (כנ"ל לך י״ג ד״ה ונתבאר) ואז עי״ז וחצו את כספו, אשר מחציתו העליון, שה״ס ג"ר דחכמה, נעלמים, ומחציתו התחתון, שה״ס ו״ק דחכמה, נשארים להממשיך אותו. (כנ״ל ב״א דף ס׳ ד"ה מחלוקת) וז״ס וגם את המת יחצון, כי אחר שנגלה תקון החלוקה ע״י קו האמצעי, נוהג זה גם בשור המועד המת, שגם ממנו לוקחים מחצית התחתון שלו וניתן להממשיך, שהוא טהור אבל בשור המועד, אוה״כ, שלם ישלם שור תחת השור, כי אותו הגורם ששור המועד יהרוג את שור התם, דהיינו משום שהמשיך החכמה מגבורה עלאה, כנ״ל, הוא מפסיד הכל, ואין לו תקנה אלא להשלים את שור התם, וז״ס, והמת יהיה לו. דהיינו שור תם המת, יהיה לו, כדי שיתקן אותו.
וז"ש, במה אתפרע ואתדכי מההוא פסולת, דהיינו ששואל, מי הוא המטהר והמנקה את עור הפריעה שה״ס נוגה, מאותו הפסולת שבלע מג' הקליפות הטמאות מטרם שחתכו את עור הערלה ממנו. כנ״ל בתחילת הביאור. ומשיב, בגין דההוא אתר דאתקיף לפסולת, דלגו אתר דפריעה שארי, איהו שור וכו'. כי נתבאר שהשורים דקדושה ודקליפה מנגחים וממיתים זה את זה, ונמצא ששליטת שור תם שנוגח וממית את שור המועד, שהוא ג׳ הקליפות הטמאות, הוא ממית ג״כ אותה הפסולת הנבלע בעור הפריעה, ומגלה בה המוחין דו״ק דחכמה שלו. וז״ש, וההוא שור אקרי שור תם, דהא רתיכא דכרסיא רשימא דברית אית ביה, כי בהכרח המרכבה דקדושה יש בו רושם הברית, דהיינו בחינת מילה ופריעה, מרחיק וממית ג׳ קליפות הטמאות שהם שור המועד. וע״כ הוא שור תם. ובהאי שור, עביד פריעה, שהוא הממית אותו הפסולת שבעור הפריעה, וז״ש, ואעבר זוהמא דפסולת כלא. כמבואר.