זהר

קיח) תאנא, כמה חבילי טריקין מזדמנן, דאינון תחות ידיה, וממנן לאללא ארעא, על כל אינון דעברין על פתגמי אורייתא. וההוא יומא, לא שכיח דלטורא למללא בהו בישראל. כד מטא האי שעירא לגבי טורא, כמה חידו על חידו מתבסמין כלהו ביה. וההוא גרדינא דנפיק, אהדר ואמר תושבחתא דישראל, קטיגורא אתעביד סניגורא.

פירוש הסולם

קיח) תאנא כמה חבילי וכו': למדנו כמה גדודי מחבלים מזדמנים, שהם תחת ידו של השעיר הזה, וממונים לרגל הארץ על כל אלו העוברים על דברי תורה, וביום ההוא, יום הכפורים, אינו נמצא משטין לדבר על ישראל. כשמגיע שעיר הזה, שלעזאזל, אל ההר, כמה שמחה על שמחה מתבשמת בו לכולם, ואותו חוקר דין שיצא, דהיינו השעיר שלמעלה, חוזר ואומר שבחם של ישראל. הקטגור נעשה סנגור. כלומר, שהמשטין נעשה מליץ טוב.
ביאור המאמר. הנה ג' שאלות שאל ר' אבא את ר"ש (באות קי"א) א) הני עדבין למה. ב) ואהרן למה לי למיהב עדבין, ולא איש אחר. ג) ופרשתא דא למה. כלומר למה נאמרה פרשה זו ליום הכפורים דוקא. וכדי לבאר לו את ג' שאלות אלו מביא ר' שמעון כאן ג' ענינים שהם, א) ענין שמעון ולוי. ב) ענין ב' אנשים מרגלים. ג) ענין ב' השעירים. אשר בשורשם הדינים שבהם שוים זה לזה.
וכבר ידעת שב' מיני דינים הם שורשי כל הדינים והחטאים שבעולם, שהם דינים דדכורא הנמשכים מקו שמאל, ודינים דנוקבא הנמשכים מן המסך. וכשהדינים דנוקבא באים מבחינת התיקון, דהיינו מהקו האמצעי, אז הם סותרים לדינין דדכורא ומבטלים אותם, (כמ"ש זה לעיל פרשת תזריע אות קנ"ב בהסולם) עש"ה. אמנם אם הדינים דנוקבא אינם באים מבחינת התקון, אלא מבחינת הדינים עצמם, אז לא די שאינם מבטלים את הדינים דדכורא, אלא עוד שנוספים עליהם ומחריבים את העולם.
ושמעון ולוי, שניהם היו בבחינת דינים, שמעון, היה מבחינת דינים דדכורא הנמשכים מקו שמאל. ולוי, היתה בו בחינת דינין דנוקבא, הנמשכים ממסך. וז"ש (באות קי"ג) שמעון חמא וידע וכו' נתערב חד בחד ואנן נחריב עלמא, כי הדינים דנוקבא שבלוי, כשיתוספו על הדינין דדכורא של שמעון, יחריבו העולם כנ"ל. מה עביד קב"ה, נטיל ליה לחולקיה ללוי, דהיינו שהעלהו לבחינת התקון שלו, שהוא הקו האמצעי, אשר אז הוא סותר לדינין דדכורא, ומעלים ממנו הג"ר דשמאל, כדרך קו האמצעי, וז"ש, מכאן ולהלאה, ליתיב בקופטירא בהדיה בלחודוי, דהיינו שיתמעטו הג"ר דשמאל שלו וישאר בו"ק דחכמה, שזה נחשב לו, כמו שהוא אסור בחבלים ע"י הדינין דנוקבא שבלוי. ובזה מיושב ג"כ (באות קי"ב) הכתוב, ויקח את שמעון ויאסור אותו לעיניהם ששאל, מה חמא יוסף וכו'. כי יוסף הוא בחינת יסוד, שהוא קו האמצעי שמחזה ולמטה, וע"כ בחינת דינין דנוקבא המתוקנים שבקו האמצעי, אסר את שמעון, שמיעט הג"ר דשמאל שבשמעון. שמהם כל הדינים והמריבות.
וז"ש (באות קי"ד) בסטרא דאמא תרין גרדיני טהירין אתאחדן בידא שמאלא, שהם דינים דנוקבא ודינין דדכורא הנ"ל, ושניהם נמשכים מאמא אל המלכות, והדינים דנוקבא נתוספים ומתאחדים בדינין דדכורא שהם מיד שמאל, דאמא, והא אוקימנא דאינון מאללי ארעא בכל יומא ויומא, שהם נאחזים בנה"י המלכות הנקראים רגלין, והמלכות נקראת ארץ, וע"כ נקראים מרגלי הארץ. והם מתעוררים בכל יום ויום, ותיקונם הוא ע"י הארת קו האמצעי בכל יום ויום. וה"ס שני אנשים מרגלים.
וז"ש (באות קט"ז) אמאי חד לה', אלא אמר קב"ה, יתיב האי גבאי. דהיינו השעיר לחטאת, כי שני השעירים בשורשם למעלה הם ג"כ ב' בחינות דינים הנ"ל, אשר השעיר לחטאת, היא דינים דנוקבא, והשעיר לעזאזל, הוא דינים דדכודא. ואמר הקב"ה, שה"ס קו האמצעי, שהשעיר לחטאת ישב אצלי, כלומר שהדינים שלו יתתקנו בבחינת קו אמצעי, הממעט הג"ר דקו שמאל, וחד יזיל וישוט בעלמא, היינו השעיר לעזאזל, שהוא מדינים דדכורא, ישוטט בעולם בלבדו, דהיינו כמ"ש לעיל בשמעון ולוי, שנטל ליה לחולקיה ללוי וכו', ושמעון ליתיב בקופטירא בהדיה בלחודוי. דאלמלי תרווייהו, מזדווגן לא יכיל עלמא למסבל, דהיינו כנ"ל בשמעון ולוי, שאם מתחברים היו מחריבים את העולם. כי אם הדינים דנוקבא אינם נמשכים מתקון קו האמצעי, הם נוספים על דינים דדכורא ומחריבים את העולם. וע"כ לקח השעיר לחטאת אצלו.
אמנם כדי להבין היטב ענין השעיר לעזאזל, צריכים להרחיב הדברים. כי אומר בזהר (וירא אות שפ"ד) ביום ראש השנה, בעי לערבב ליה לשטן, ביום הכפורים, בעי לנייחא ולמעבד ליה נייחא דרוחא. וכדין אתהפך סנגוריא וכו': ופירוש הדברים הוא, כי ​ביום ראש השנה חוזר העולם כמו שהיה ביום ד' דמעשה בראשית, דהיינו שחוזרים ונגלים ג"ר דחכמה, ואז מתעורר הס"א להמשיך דינים דשמאל על העולם. והתיקון לזה היא תקיעת שופר הממעטת הג"ר מן העולמות, ונשארים בו"ק בלי ראש והשטן מתבלבל, כי כל אחיזתו הוא בג"ר דשמאל, ועתה נעלמו ע"י תקיעת שופר (כמ"ש זה וירא אות שפ"א בהסולם ע"ש) אמנם כיון שנעלמו הג"ר נעשה מקום חסרון בעולמות, והס"א עולה ונאחז במקום החסרון ג"ר, ומחטיא את הבריות. שז"ס בינונים תלוים ועומדים עד יוה"כ. ולפיכך נעשה תקון שני ביום הכפורים, שחוזרים וממשיכים הארת החכמה, ועם כל זה נעשה תקון, שהס"א לא יתאחז בשמאל להחטיא העולם בהמשכת החכמה ממעלה למטה. והיינו התקון המובא בכמה מקומות, שבעת גלוי החכמה יתגלו עמה דינים קשים המענישים הרשעים, שעי"ז משומרת החכמה שלא ימשיכו הרשעים אותה ממעלה למטה (כנ"ל פקודי אות שע"ו) ותדע, שמקור התקון הזה, נעשה ביום הכפורים, על ידי השעיר לעזאזל. כי ביום הכפורים מתגלה החכמה ע"י הלבשת המלכות לבינה, ואז ונתן אהרן על שני השעירים גורלות. אשר שעיר אחד ה"ס דינין דנוקבא, ושעיר הב' הוא דינין דדכורא הנמשכים מג"ר דחכמה. גורל אחד לה', דהיינו השעיר שבו דינין דנוקבא מכח תקיעת שופר בראש השנה, עולה לה', לקו האמצעי, ומקבל הארת החכמה בבחינת ו"ק, כדרך הקדושה. וגורל אחד לעזאזל, דהיינו השעיר שבו דינין דדכורא, מתגלה עליו ג"ר דחכמה מכח שממשיך הארת החכמה, ממעלה למטה כדרך הס"א, ואח"כ ושלח את השעיר במדבר. דהיינו שנגלו עליו כל העונשים הנמשכים לדבוקים בו, מחמת שמוכרחים להמשך אחריו אל המדבר והחורבן. ואז ב' הדינים נתתקנו, כי דינין דנוקבא נתתקנו ע"י שעלה עליהם הגורל לה', שהוא קו האמצעי, שתיקן אותם בהארת ו"ק דחכמה. וכדי שלא יתאחז הס"א במקום חסרון של ג"ר דחכמה, ניתן לו השעיר לעזאזל הממשיך ג"ר דחכמה, עם כל הדינים והעונשים, ואז קטגור נעשה סנגור (כמ"ש באות קי"ח) כי לא ירצה להתאחז במקום חסרון דג"ר דחכמה, כדי שלא יקלקל הג"ר של עצמו שיונק מהשעיר לעזאזל. וגם אין פחד שיחטיא את בני העולם שימשיכו ממעלה למטה, מחמת רוב הדינים הרובצים עליו ע"י ששולחים אותו המדברה. וז"ש (באות קי"ח) כד מטא וכו' מתבסמין כלהו ביה, דהיינו כל הדינים, הן הדינים דנוקבא, והן הדינים דדכורא, כמבואר.
וז"ש (באות קט"ז) יתיב חד גבאי, דהיינו אותו שהיא מבחינת דינים דנוקבא ישב אצלי ויקבל ו"ק דחכמה כדרך הקדושה. וחד יזיל וישוט בעלמא, דהיינו לפתות בני העולם שימשכו לו הג"ר מלמעלה למטה כחפצו. ואז הולך הס"א להחטיא בני אדם שימשיכו לו הארת החכמה ממעלה למטה, וז"ש, נפק האי, אזל ושט בעלמא ואשכח להו לישראל בכמה פולחנין וכו', דהיינו שע"י הגורלות, כי נתברר מעלת השעיר אשר עלה עליו הגורל לה', דהיינו ההארות והמוחין הגדולים הנמשכים ממנו, ולעומתו רוב הדינים ועונשים הנגלים עם השעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל, אז כל ישראל מתדבקים בה' בכל נפשם, והס"א לא יכיל למיעל בהו בדלטורא. מחמת הפחד מדינים הנגלים עמו. ונודע, שאותם ב' דינים הנזכרים, הם שורשי כל החטאים והעונות, וכיון שאותם ב' דינים השורשיים נתתקנו, כבר בטוחים שבית ישראל לא יחטאו עוד. וז"ש, שלחין ליה במטולא דכל חובייהו דישראל דהיינו כמ"ש ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזרה. כי ישראל נעשו בטוחים שלא יחטאו עוד, מחמת הדינים שנגלו עם השעיר שנשלח לארץ גזרה. ואז יכפר להם. ובזה נתבאר היטב, מה ששאל ר' אבא (באות קי"א) הני עדבין למה.
ומה ששאל, ואהרן למה ליה למיהב עדבין. הוא כמ"ש (באות קט"ז) ונתן אהרן, בגין דאתי מסטרא דחסד, וע"כ היה ראוי להמשיך שפע החסדים על השעיר אשר עלה עליו הגורל לה'. וליחד ימין ושמאל שבמלכות זה בזה. ומה ששאל, ופרשתא דא למה, דהיינו למה נאמרה ביום הכפורים, הוא כמ"ש (באות קט"ו) ומגו רחימותא וכו', יהב לון יומא חד בשתא לדכאה להו ולזכאה להו מכל חוביהון.