זהר

קיז) מלכותא דדוד, אתתקן ביומא דא, רגלא וסמכא רביעאה דכורסייא, אתתקנו אתוון, ואתיישבו על דוכתייהו. ועם כל דא, עד יום שתיתאה, דאתתקן דיוקנא דאדם, תקונא כדקא יאות, לא אתיישב בדוכתיה, וכדין אתתקן כורסייא עלאה, וכורסייא תתאה, ועלמין כלהו אתיישבו בדוכתייהו, ואתיון כלהו אתתקנן על גלגלוי, בפשיטו דטופסירא דקוטרא.

פירוש הסולם

קיז) מלכותא דדוד, אתתקן ביומא דא, רגלא וסמכא רביעאה דכורסייא: מלכות בית דוד נתקנה ביום הזה, ביום רביעי, שהוא רגל רביעי ואדן רביעי של הכסא אתתקנו אתוון ואתיישבו על דוכתייהו, שאז נתקנו האותיות, ונתיישבו על מקומם כראוי. פירוש, כי נתבאר (לעיל דף פ"ד ד"ה פני אדם) אשר אלו ד"ס נהי"מ המתבררים ועולים להשלים ע"ס של המלכות בעת גדלותה, הם סוד ד' החיות הנושאות את הכסא, כי הם משלימים הע"ס של הכסא, שהוא המלכות, ונושאות אותה לזווג עם ז"א. ומטעם זה מכונים ג"כ ד' רגלי הכסא. וספירת הנצח ה"ס פני אריה, וספירת הוד ה"ס פני שור, וספירת היסוד ה"ס פני נשר, וספירת המלכות ה"ס פני אדם. עש"ה. עוד נתבאר שם שפני אדם הוא שלם בהמלכות, רק בבחינת מחזה ולמעלה שלמלכות, אבל מבחינת מחזה ולמטה שלמלכות אין שם פני אדם (עי' לעיל דף פ"ה ד"ה ולפיכך) כי אין להכפיל דברים.
ואלו ב' הבחינות שבמלכות ה"ס מלכות בית דוד שה"ס יום רביעי. ומלכות בית יוסף שה"ס יום השביעי. ואלו הן ב' הבחינות שבמלכות שהוא רביעאה לאבות, לחג"ת, והיא שביעאה לבנין, לתנה"י שמחזה ולמטה, שהיא בסוף כל הספירות. כמ"ש בזהר חדש תולדות בס"ת. וז"ל, ובית דוד וכו' רביעאה איהי ביומין, ויוסף איהו שביעאה, עש"ה. כי בחינת מחזה ולמעלה שבה, שפני אדם נמצא שם בשלמות נבחן למלכות בית דוד ויום ד'. ובחינת מחזה ולמטה שבה, החסר מפני אדם, הוא נבחן למלכות בית יוסף ויום ז'. וז"ש שמלכותא דדוד אתתקן ביומא דא, שביום ד' דמעשה בראשית נתתקן רק מלכות בית דוד, שהיא בחינת מחזה ולמעלה של המלכות, שפני אדם נמצא שם בכל השלמות, אבל מלכותא דיוסף עוד לא נתקנה וע"כ נבחנת מלכותא דדוד, שהוא רגלא וסמכא רביעאה דכורסיא. כי פני אדם הוא רגל רביעי של הכסא, שהוא הכולל של כולם, וזולתו אין זווג דגדלות בזו"ן, (כנ"ל דף פ"ד ד"ה פני עש"ה) ולפיכך אתתקנו אתוון, היינו התיקון הא' של המלכות בסוד ב' המאורות הגדולים, שאז נאמר לה לכי ומיעטי את עצמך. ואחר המיעוט קבלה מהז"א המוחין דגדלות ואז ואתיישבו על דוכתייהו, וחזרו אותיותיה לבחינת א"ב ביושר, דהיינו שקבלה המוחין מבחינת הוי"ה ביושר, כנ"ל. וכ"ז נתתקן רק למלכותא דדוד בלבדה.
ועם כל דא, עד יום שתיתאם, דאתתקן דיוקנא דאדם, תקונא כדקא יאות, לא אתיישב בדוכתיה: ועם כל זה, מטרם יום הששי, שאז נתתקן צורת פני אדם תיקון שלם כראוי, לא נתישבה עוד המלכות במקומה. וכדין אתתקן כורסייא עלאה וכורסייא תתאה, ועלמין כלהו אתיישבו בדוכתייהו, ואז, ביום ו', נתקן כסא העליון וכסא התחתון, והעולמות כולם נתיישבו במקומם. ואתוון כלהו אתתקנן על גלגלוי, בפשיטו דטופסירא, דקוטרא, וכל האותיות נתקנו על גלגליהן, בפישוט ציור הקשר המסובך, שהיה בהאותיות.
פירוש, אע"פ שעיקר השלימות היא במלכותא דדוד, להיותו שלם, בפני אדם, שהוא רגל רביעי שה"ס התיקון שביום ד', כנ"ל בסמוך, מ"מ אינו נשלם כל צרכו מטרם שנכלל במלכות בית יוסף, שהוא יום השביעי. כמ"ש בזהר חדש תולדות הנ"ל. ובית דוד וכו' רביעאה הוא ביומין, ויוסף איהו שביעאה, אבל כד אתכליל ביה ביוסף, ויהיב ליה תוספות תפנוקא מבי מלכא אקרי אוף איהו שביעאה: מלכות בית דוד נבחן לרביעי דמעשה בראשית, ויוסף הוא יום השביעי, אבל כשמלכות בית דוד נכלל ביוסף, ויוסף נותן לו תוספות עונג מבית המלך, נקרא גם מלכות בית דוד יום השביעי. עש"ה.
והטעם הוא, כי עיקר תקונה ושלימותה של המלכות הוא בשלימות התחתונים שבג' עלמין בי"ע, והתחתונים מושרשים במחזה ולמטה שלה, וע"כ אינם יכולים לקבל מבחינת מחזה ולמעלה של המלכות. שאין להם שורש שמה, אלא רק מבחינת מחזה ולמטה של המלכות, ששורשם שם ולפיכך מטרם שהמלכות בית דוד, שה"ס מחזה ולמעלה, נכללת בבית יוסף, שמחזה ולמטה, אינה יכולה להשלים את התחתונים. והתכללות זה נעשה ביום הששי, ואז נשלמה מלכות בית דוד בכל צרכה.
וזה אמרו כאן. ועם כל דא עד יום שתיתאה, דאתתקן דיוקנא דאדם, תקונא כדקא יאות, כי אז ביום הששי, נכללה מלכותא דדוד שמחזה ולמעלה עם בחינת מלכותא דיוסף שמחזה ולמטה, ואז יצאו מהמלכות צורת האדם התחתון דהיינו הנר"נ דאצילית שלו כראוי, וכדין אתתקן כורסייא עלאה וכורסייא תתאה, ואז נתקנו ב' הכסאות של המלכות, דהיינו כורסיא עלאה, שהוא מחזה ולמעלה שלה, וכורסיא תתאה שהיא מחזה ולמטה שלה, (כנ"ל דף פ"ו ד"ה אמנם), כי נכללו זה בזה. ועלמין כלהו אתיישבו בדוכתייהו וכל העולמות נתיישבו במקומם, דהיינו ג' העולמות בי"ע התחתונים עלו והלבישו לג' פרצופי אצילות, ששם מקומם האמיתי
ואתוון כלהו אתתקנן על גלגלוי בפשיטו דטופסירא דקוטרא, וכל האותיות נתקנו על גלגוליהן וצירופיהן, בפישוט ציור הסבך של הקשר שהיה בהאותיות. פירוש, שכל עוד שהדינין היו מקושרים ומסובכים בהאותיות, היו האותיות בלי סדרים והיו בהפוכא, והשם הויה האיר רק בבחינת מצפ"ץ, ואחר שהוסרו הדינים מהם, אז אתתקנן על גלגלוי, שהאירו האותיות של שם הויה כסדרם ביושר כראוי, וכן כל האותיות שבה. וזה נבחן שהוסר הסבך מעליהן.