זהר

קיז) א"ל רבי יצחק, אי הכי, ירשום ב"נ שמא דא בפתחא דביתא, ולא יתיר, אמאי כל פרשתא. אמר ליה שפיר הוא, דהא שמא דא לא אתעטר, אלא באינון אתוון כלהו, רשימין ברשימא דמלכא, וכד אכתב כל פרשתא, כדין שמא דא מתעטר בעטרוי ונפיק מלכא בכל חילוי, כלהו רשימין ברשימא דמלכא, כדין דחלין מניה, וערקין מקמיה.

פירוש הסולם

קיז) א"ל ר' יצחק וכו': א"ל ר"י, אם כן, ירשום האדם שם הזה, שדי, בפתח הבית, ולא יותר, למה צריכים כל הפרשה שבמזוזה. אמר לו, יפה הוא, כי שם הזה, שדי, שהוא יסוד, אינו מתעטר, אלא באלו האותיות כולם הרשומים ברשימת המלך, דהיינו הנכתבים במזוזה, שה"ס המוחין הנמשכים ע"י אותו השם, וכשנכתבת כל הפרשה, אז מתעטר שם הזה בעטרותיו. והמלך, ז"א, יוצא בכל צבאותיו, כולם רשומים ברשימת המלך, שהיא המלכות, אז מפחדים מפניו, ובורחים מפניו. כי אחר שמתגלה ע"י שם שד"י כל המוחין אל המלכות, אז מתהפך החלל להיות מזוזה. (כנ"ל אות ע"ז בהסולם).