פירוש הסולם
קיד)
תו בעיא לאתפשטא וכו': עוד רצה להתפשט, דהיינו להאיר גם לז"ת הצריכים להתלבשות החכמה בחסדים כנ"ל בדיבור הסמוך, ויצא מאותו המקום, מישסו"ת, אש ומים ורוח, כמו שלמדנו. ונעשו קול אחד, שיצא לחוץ ונשמע, כמו שלמדנו. ואז, משם ואילך, נעשה לבחינת
חוץ, דהיינו חוץ מישסו"ת שהם בחינת ג"ר, כי נעשה לבחינת גוף ו"ק. כי בפנימיות הוא בחשאי בלי קול, שלא נשמע לעולם, ועתה שנשמע הסוד נקרא
חוץ, מכאן ואילך צריך האדם להתתקן במעשיו, ולשאול, דהיינו להתפלל ולהעלות מ"ן להמשיך חכמה. והוא מלשון שואלין על הגשמים.
פירוש. כי כדי שיאירו גם ז"ת דבינה בהארת החכמה, עולה ז"א למ"ן לבינה בסוד מסך דחירק הדבוק בו, שה"ס מסך דבחי"א, הממעט את קו שמאל מבחינת ג"ר דג"ר, ואז הוא נכנע לקו ימין ונכללים זה בזה
, (כנ"ל לך דף י"ג ד"ה ונתבאר) והחכמה מתלבשת בחסדים, ואז היא מאירה גם בז"ת דבינה, ויוצאים שם ג' קוין חכמה בינה דעת. ומתוך שז"א גרם יציאת ג' קוין חב"ד בבינה, ע"כ זוכה גם הוא באותם ג' הקוין, המכונים אצלו מים אש רוח, כמ"ש כל זה לעיל
(בראשית א' דף רפ"ז ד"ה תלת נפקי מחד. ע"ש) וז"ש
תו בעיא לאתפשטא שרצה להתפשט ולהאיר חכמה גם בז"ת,
ונפיק מהאי אתר אשא ומיא ורוחא, דהיינו שז"א עלה למ"ן במסך דחירק שבו, וגרם יציאת ג' קוין חב"ד בבינה, והאירה בה החכמה גם בז"ת, ומכח זה יצאו ג' קוין, מיא אשא רוחא, בז"א,
ואתעביד חד קלא דנפקא לבר ואשתמע וג' קוין אלו נעשו פרצוף אחד שהוא ז"א, הנקרא קול, שהוא יצא לחוץ ונשמע, דהיינו שיצא מבחינת ג"ר, הנקרא פנימיות, אל בחינת ו"ק הנקרא חיצוניות, כי המסך דחירק עושה אותו לבחינת ו"ק, שהוא חיצוניות (כנ"ל לך י"ג ד"ה ונתבאר). שזה נבחן שיצא לחוץ, ואז הוא נשמע, דהיינו שמשפיע הארת חכמה. אבל בהיותו בפנימיות, דהיינו מטרם שהכריע ז"א עם הקומה היוצאת על מסך דחירק שבו, שהוא בחינת חוץ, היה אז בחשאי, דהיינו דיבור בלי קול, שה"ס חכמה בלי חסדים וע"כ לא היה נשמע, שלא נגלה ממנו שום השפעה.
ובזה מתבאר הכתוב, חכמות בחוץ תרונה.
חכמות, היינו ב' חכמות, חכמה עלאה וחכמה תתאה, המאירים ביחד, כנ"ל
בחוץ תרונה, היינו ע"י עלית ז"א למ"ן שה"ס
חוץ, אז הם מושפעים ונשמעים. אבל כל עוד שהם בפנימיות אינם נשפעים, כמבואר.
ומ"ש
ברזא דעלמא דאתי וכו'
וכלא בחשאי דלא אשתמע לבר לעלמין, אע"פ שז"א עלה שם ומוציא ג' קוין חב"ד, וז"א נבחן לחיצוניות, כמבואר. הענין הוא, כי כל מסך לא יוכל למעט למעלה ממקום מציאותו, וע"כ נבחן שז"א הנעשה לקו האמצעי בבינה הוא בחינת
קול פנימאה דלא אשתמע, פנימאה נבחן משום שמסך שלו אינו ממעט כלום שמה.
ולא אשתמע, משום שמקום גילוי החכמה הוא רק בזווג זו"ן בסוד קול ודיבור, ולא למעלה מהם כנודע.
