זהר

קיד) ביומא שביעאה דחג, הוא סיומא דדינא דעלמא, ופתקין נפקין מבי מלכא, וגבורן מתערי ומתסיימן בהאי יומא, וערבי נחל תליין בהו. ובעינן לאתערא גבורן למיא. ולסחרא ז' זמנין, לרוואה להאי מזבח, ממיא דיצחק, בגין דאתמליא מיא האי בירא דיצחק, וכד הוא אתמליא, כל עלמא אתברכא במיא.

פירוש הסולם

קיד) ביומא שביעאה דחג וכו': ביום השביעי של החג, דהיינו ​בהושענא רבא, הוא סיום הדין של העולם, ופסקי הדינים יוצאים מבית המלך, והגבורות מתעוררות ומסתיימות ביום ההוא. וערבי נחל תלוים בהם, בגבורות אלה. וצריכים לעורר הגבורות למים, ולהקיף ז' פעמים, כנגד חג"ת נהי"מ, את המזבח, שהוא כנגד המלכות, כדי להרוות את המזבח במים של יצחק, דהיינו בהארת החכמה שמקו שמאל הנקרא יצחק. כדי שהמים ימלאו את בארו של יצחק, דהיינו המלכות, שבשעה שמקבלת משמאל, נקראת כך. וכשהיא מתמלאת מתברך כל העולם במים.
פירוש. כי ג' ספרים נפתחים ​בראש השנה, (כמ"ש בזהר אמור דף ק' ע"ב ד"י) שהם של צדיקים גמורים ושל רשעים גמורים ושל בינונים צדיקים גמורים נכתבים לאלתר לחיים. רשעים גמורים נכתבים לאלתר למיתה ובינונים תלוים ועומדים עד יום הכפורים (רה"ש ט"ז :) והנה מצדיקים גמורים ורשעים גמורים אין מדובר בהם, כי כבר נגמר דינם ביום א' של ראש השנה. וכל המדובר הוא בבינונים. שהם תלוים ועומדים עד ​יום הכפורים, אם עושים תשובה נחתמים לחיים, והרשעים שאינם עושים תשובה נחתמים למיתה. וסוד כפרת עונות שביוה"כ, ה"ס המשכת הארת חכמה ע"י עלית המלכות לבינה, שאין כפרת העונות אלא ע"י גילוי אור החכמה, וה"ס אור החיים. וע"כ הבינונים שעשו תשובה זוכים אז לכפרת עונות, ולחתימה לחיים. אמנם עוד לא נגמר הדבר בשלמות, כי אור החכמה אינו מאיר בלי חסדים, וזמן המשכת החסדים להלבשת החכמה, הוא ​בז' ימי סוכות, ונמצא שביום השביעי, הושענא רבה, נגמרה התלבשות החכמה בחסדים, ואז נשלמת החתימה לחיים שנעשתה ביום הכפורים. ועד"ז לאותם שלא עשו תשובה ונחתמו למיתה ביום הכפורים, עוד לא נגמרה לגמרי החתימה, כי יש להם זמן לשוב, עד יום הז' של סוכות, כי עד אותו זמן נמשכת עוד החכמה, (כנ"ל באות קי"ג) ואם ישובו, יתכפרו עונותיהם על ידה, ויזכו לאור החיים. וע"כ נבחן יום הושענא רבה ליום של מסירת פסקי דינים למלאכים, אם לחיים ואם למות, כי לאחר שנמסרו פסקי הדינים למוציאים לפועל, כבר אין מחזירים אותם. והוא משום כי אחר יום הושענא רבא, אין עוד המשכת חכמה. כנ"ל (אות קי"ג).
וז"ש ביומא שביעאה דחג הוא סיומא דדינא, מחמת שאחר כך אין עוד המשכת חכמה, וע"כ, ופתקין נפקין מבי מלכא, שנמסרים למוציאים לפועל, ואין מחזירים אותם יותר. וגבורן מתערי ומסתיימן בהאי יומא, כי הגבורות, שה"ס המשכת החכמה, מסתיימת ביום הזה, ואין ממשיכים חכמה לאחר כך, (כנ"ל אות קי"ג) והשאר מבואר.