קיג) ובזה יתורץ ענין המאמר הזה החולק עם ספרא דצניעותא, כי שם נאמר להיפך, הדינין דנוקבא נייחין ברישא ותקיפין בסיפא, וההיפך בדכורא. אבל הענין הוא, כי בספרא דצניעותא מדבר בבחי' הדינים בעצמם, אשר הם בחי' נה"י דז"א, שבהם סוד הדינין כמבואר לעיל, והנה הם נכנסים ונעשים בחי' מוחין ברישא דנוקבא, אבל נה"י של הנוקבא אין עוד פרצוף אחר באצילות תחתיה, להעשות בו בסוד מוחין, ונמצא כי דינין דילה, שהם הנה"י שבה, תקיפין בסופא.
קיג) בספרא דצניעותא מדבר בבחינת הדינים בעצמם שהם בחינת נה"י דז"א, שבהם סוד הדינין והם נעשים מוחין ברישא דנוקבא וכו' אבל בפרשת תצוה אינו מדבר בבחינת הדינין וכו'. כלומר, שבספרא דצניעותא מדבר מבחי' הדינין שבנה"י דז"א הנעשים מוחין בראש הנוקבא. וכשהם בראש הז"א, הנה הם מקבלים הארת שורש הגבורות מן העטרא דגבורה דז"א, וע"כ המה קשים ברישיה. אבל כשהם מתלבשים למוחין בראש הנקבה, נמצאים מתפרשים משורש הגבורות שבז"א, ואין בהם אלא בחינת גבורות דנוקבא הבאים ממלכות דאמא, שהיא בחי' מלכות דצמצום ב' הכלולה במדת הרחמים כנודע, וכנ"ל בדיבור הסמוך ע"ש. אבל בחינת הדינין של נה"י דנוקבא אינם נעשים למוחין, כי אין לה פרצוף תחתון שתתלבש בהם, וע"כ הם בחינת עשר כחות דסיום בלבד. ומבחינה זו נבחנים דינים של הנוקבא קשין בסיפא, כי אינם נעשים למוחין, ואין בהם רק כח הסיום לבד, כמבואר. אבל מבחינת לקיחת הדינים, הנה הז"א לוקח הדינים שלו ממזל ונקה, משם שורש הדינים, שאין להם מיתוק עד גמר התיקון, וע"כ בסיפיה מתגברים והולכים. אבל הנוקבא לוקח הדינים מז"א, דהיינו רק בחינת הארה לבד, וע"כ הם נפסקים אחר קבלת המוחין דמ"ה, כנ"ל בדיבור הסמוך, ע"ש.