זהר

קיב) אנן יאות לן למספד כתנים, כד נחתת אימא, ולא אשכחת לון תמן בגנתא, וכל אינון נהורין ובוסמין, געאן ומייללן, כדין געת ומייללת. אינון כרובים נטורי תרעין בכאן ומייללן, פתחין בבכיה, אגן עאכ"ו יאות לן למבכי על כולא, ועל עוותא דא.

פירוש הסולם

קיב) אנן יאות לן וכו': ​אנו, ראוי לנו לספוד כתנים, כשהאם, דהיינו השכינה, ירדה, ולא מצאה אותם שם בגן עדן, וכל אלו האורות והבשמים, דהיינו הנשמות, גועות ומיללות, אז השכינה גועה ומיללת. אלו הכרובים שומרי השערים בוכים ומיללים, ופותחים בבכיה, אנו על אחת כמה וכמה ראוי לנו לבכות על הכל ועל העוות הזה.