תוכן

קטז) עאלת את ס', אמרה קמיה רבון עלמין, ניחא קמך למברא בי עלמא, דאית בי סמיכה לנפלין, דכתיב סומך ה' לכל הנופלים כו'. הנה בינה יש לה שתי בחינות: אם בחי' ם' סתומה, והיא כד יתבא רביעה על בנין, ואז מתפשט עד הוד. ואם בחינת ס', בהעלותה בחכמה, ונגנזת החכמה בתוכה, ואז לא יתבא על בנין. ובזמן הגלות, מסתלקת האם מעל הבנים בעו"ה, והבנים נופלים. ובעלותה למעלה בחכמה בסוד ס', משם משפעת אור לבנים, וסומכת אותם בגלות. ואלו לא היה לבינה בחינה זו, להתעלות להיות היכל לחכמה, לא היה תקומה ח"ו לבניה העליונים, בנופלם בגלות, ולא היה להם סמך. והכונה היא, כי אילו היה אור ס' מתפשט בעולם, שהם ששה קצוות העליונים, הנקראים עולם, כאשר יחטאו התחתונים, יגיע הפגם עד אותו אור ח"ו, ויפלו הבנים, ולא יהיה להם עוד על מה לסמוך ח"ו. לכן גזרה חכמתו יתברך, שלא יתגלה אור ס' בבנים, כ"א אור ם' סתומה. שאף אם יחטאו התחתונים, ויעשו פגם ח"ו באור ההוא ח"ו, ויפלו הבנים, עוד ישאר להם סמך באור ס', בעלותה למעלה בחכמה, אשר אין מגיע שם פגם. וממקומו יפן ברחמיו, לסמוך הבנים הנופלים בזמן הגלות, ולסעדם. וזהו אי את נפיק מאתרך, מה תהא עלייהו דאינון דנפלין, הואיל ואינון סמיכין עלך.