תוכן

קטו) עאלת את פ', אמרה קמיה, רבון עלמין ניחא קמך למברי בי עלמא, דהא פורקנא דאנת זמין למעבד בעלמא בי רשום, ודא הוא פדות, ובי יאות למברי עלמא. אמר לה, יאות אנת כו'. הכונה היא, כי יש הפרש בין גאולה לפדיון, כי גאולה בעלמא דדכורא, אם יגאלך טוב יגאל, שהוא יסוד, הנקרא טוב. ופדיון בעלמא דנוקבא, ונתן פדיון נפשו, נפש דדוד. ונמשך פדיון זה מפה שבמלכות, וזהו סוד פ', פ"ה. ופ' זו, יש בה מסטרא אחרא, כי אין פדיון אלא על ידי דבר אחר שיכנס במקומו, לפייס סט"א. כד"א, פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר. ואינו מתפייס סט"א, אא"כ יהיה דומה לו, ושמו כשמו. וזהו מ'רדת ש'חת מ'צאתי כ'ופר, ר"ת משמך. וזהו כעין שעיר עזאזל, שמתפייס בו סטרא אחרא. ולפיכך אתרשים בה פשע בטמירו, כגונא דחויא, דמחי, ואעיל רישיה בין ברכוי. כן הפדות אינו לגמרי, אלא שמתבטל רוב הגזרה. ועכ"פ מושל סטרא אחרא בקצת מה, אלא שמושל בהעלם ובטמירו, כעבד שהוא נכנע ומושפל, ואינו עושה רע, כי אם בהעלם ובהסתר גדול, ליראתו מאדונו. כן הוא ענין הפדות, התגברות סטרא דקדושה, והכנעת סטרא אחרא לבד. ולפיכך רוב הפדות הנעשה בעולם, הוא ע"ד זה, כי אין זכות כל כך, לשלא יעשה סטרא אחרא שום פעולה. לז"א דהא פורקנא דאת זמין למעבד בי רשים. ומ"מ יש קצת נסים שנושעו ישראל ולא עשתה ס"א בהם שום רושם, ואילו היה העולם נברא במדה זו, מוכרח לתת תמיד חלק לסטרא אחרא בכל הישועות. ועוד שהיה גורם הכנה לפושעים בפשוע במטמוניות. וזהו הכי מאן דחב כפיף רישיה אפיק ידוי, וזהו צורת הפ' בעצמה. ועל דרך זה באות ע', עם היותה גורמת ענוה, יש בה עון, כי עיני הכלה בהתגברות הדינין מוקדא עלמא בשלהובאה, ונמשכין ממנה הדינין, והגורמין לחטא בני אדם. ולפיכך לא נברא העולם בשתי אותיות אלו. והנה ענוה נמשכת מאימא עלאה, ולפיכך האיש משה עניו מאד, כי זכה לבינה, ומינה דינין מתערין כנודע.