זהר

קטו) אמר לי, אדכרתן מלתא עלאה, ובני עלמא לא ידעין, ולא משגיחין. יתיב שעתא ובכה, אמר, ווי לבני נשא דאזלין כבעירי חקלא, בלא סוכלתנו. במלה דא בלחודוי אשתמודען נשמתהון קדישין דישראל, בין נשמתהון דעמין עעכו"ם. נשמתהון דישראל אתגזרו, מגו בוצינא קדישא דדליק, דכתיב נר יי' נשמת אדם. והאי נר בשעתא דאתדליק מגו אורייתא דלעילא, לא שכיך נהורא עליה אפילו רגעא. ורזא דא, אלהים אל דמי לך. כגוונא דא כתיב, המזכירים את יי' אל דמי לכם, לא שכיכו לכון. נהורא דשרגא כיון דאתאחדא גו פתילה, ההוא נהורא לא שכיך לעלמין, אלא מתנענעא נהורא לכאן ולכאן, ולא משתכיך לעלמין.

פירוש הסולם

קטו) אמר לי אדכרתן וכו': אמר לי, הזכרתני דבר עליון, ובני אדם אינם יודעים ואינם משגיחים. ישב מעט ובכה. אמר אוי לבני אדם שהולכים כבהמות השדה, בלי תבונה. בדבר זה בלבד ניכר בין נשמות הקדושות של ישראל לנשמות שאר העמים עכו"ם, נשמות ישראל נגזרו מנר הקדוש הדולק, שהוא המלכות, שכתוב, נר ה' נשמת אדם, ונר הזה בשעה שנדלק מן התורה העליונה, שהיא ז"א, אינו שקט האור עליו אפילו רגע. וז"ס אלקים אל דמי לך. הכתוב על המלכות. וכעין זה כתוב על הנשמות, המזכירים את ה' אל דמי לכם. דהיינו אין שקט לכם. אור הנר כיון שנתאחז בפתילה, אותו האור אינו שוקט לעולם, אלא האור מתנענע לכאן ולכאן, ואינו שוקט לעולם.