זהר

קח) פתח ר"ש ואמר, מי כיי' אלהינו המגביהי לשבת וגו'. מי כיי' אלהינו, דסליק ואתעטר לאתישבא בכתרא עלאה קדישא, נהירו על כל בוציני דנהרו כתרין ועטרין. המשפילי לראות, דנחית בכתרוי, מכתרא לכתרא, מנזרא לנזרא, מנהירו לנהירו, מבוצינא לבוצינא. לאשגחא בעלאין ותתאין, הה"ד יי' משמים השקיף על בני אדם וגו'.

פירוש הסולם

קח) פתח ר"ש וכו': פתח ר' שמעון ואמר. מי כה' אלקינו המגביה לשבת וגו' פירושו, מי כה' אלקינו, שהוא ז"א, העולה ומתעטר להתישב בכתר עליון הק', שהוא בינה, שהארתו מעל כל האורות המאירים והכתרים והעטרות. כי כל המוחין שבעולמות, מן הבינה הם נמשכים. המשפילי לראות, היורד בספירותיו מכתר לכתר, דהיינו מקו ימין דבינה לימין של עצמו. מנזר לנזר, מקו שמאל דבינה לשמאל של עצמו. מהארה להארה, מקו אמצעי דבינה לקו אמצעי של עצמו. ממאור למאור ממלכות דבינה למלכות של עצמו. להשגיח בעליונים בשמים ובתחתונים בארץ. ז"ש, ה' משמים השקיף על בני אדם וגו'.
פירוש. הכתוב מדבר בהשגות המוחין של ז"א. ונודע שמתחילה עולה ז"א למ"ן אל הבינה, ומכריע בין ב' הקוין ימין ושמאל דבינה שהיו במחלוקת, ועושה שלום ביניהם, ואז יוצאים ג' קוין בבינה, והמלכות המקבלת מהם. שז"ס תלת נפקי מחד, שג' קוין דבינה יוצאים מאחד שהוא ז"א. ועל זה אוה"כ, מי כה' אלקינו המגביהי לשבת. כי אע"פ שז"א הוא בחי' ו"ק, ולא מג"ר, מכל מקום הוא עולה לבינה ונעשה בה קו המכריע הנקרא דעת, שהיא ג"ר, והוא מתיישב שם בין ספירות דראש. ואח"כ כיון דתלת מחד נפקי נמצא דחד בתלת קיימא. (כמ"ש בזהר בראשית א' אות שס"ג) שז"א עומד ג"כ באותם ג' קוין שהאיר בבינה. כי אותו השיעור שהתחתון גורם להאיר בעליון זוכה בו גם התחתון עש"ה. וז"ש המשפילי לראות בשמים ובארץ, שאח"כ הוא משפיל עצמו, כי יורד מן הבינה למקום עצמו עם ג' המוחין ההם המאירים בג' קוים, ועושה זה כדי להשפיע בשמים ובארץ. וקו ימין מכנה כתרא. וקו שמאל מכנה נזרא. וקו אמצעי מכנה נהירו. והמלכות מכנה בוצינא.