זהר

קח) ואם שכינתא לא תמן, רוח סערה תמן, דאסעיר גופיה דבר נש, דכתיב ביה והאניה חשבה להשבר, דאיהי גופא. דספינה כד לית שכינתא סמיכת לה, רוח סערה מהפך לה, ותבר לה. ובזמנא דשכינתא סמיכת לה, מיד קלא נפיק, בן אדם עמוד על רגלך, וקאים ממרעא דיליה, ונפיק מדינא, שלים בגופיה, שלים בממוניה.

פירוש מעלות הסולם

קח) ואם שכינתא לא וכו': ואם אין השכינה שם, רוח סערה שם, המסעיר גופו של אדם, שכתוב בו והאניה חשבה להשבר, שהיא רומזת לגוף. שכאשר השכינה לא סומכת אל הספינה הרומזת אל הגוף, לשמרו. רוח סערה מהפכת אותה ושוברה. ובעת שהשכינה סומכו, מיד יוצא קול ואומר לו, בן אדם עמוד על רגליך, וקם ממחלתו, ויוצא מן הדין, שלם בגופו, ושלם בממונו.
פירוש, התקונים מבאר ג׳ צירופים: במלת רעש, ערש, עשר. וכלול בהם עוד ג׳ צירופים: רשע, שער, שרע. והם ו' צורות הבאות בזו אחר זו, על חומר אחד הכולל את כל ימי שנות האדם העובד את ה׳ מן לידתו עד שזוכה לתקן מעשיו ולשוב בתשובה שלימה. כי יש לדעת אף על פי שזה ברור שאין שום מחשבה תופסת בהשי״ת, בכ״ז ברור הוא כי מחשבת הבריאה היא להנאות ולהיטיב לנבראים, שדרך הטוב הוא להיטב, ומשום כך הוטבע בנו הרצון לקבל הנאות וטובות. ואמנם בזה אנו נמצאים הפוכים ונפרדים ממנו ית׳ שהקב״ה כל רצונו הוא להנאות ולהשפיע, ורצוננו אנו הוא אך לקבל. וההפכיות שברצון שבין הנבראים והבורא, מביאה לנו את כל הצרות והיסורים, הן המכאובים הגופניים, והן המכאובים הרוחניים, שהם העבירות והחטאים והסתירות הגדולות שאנו רואים בהשגחתו ית׳ עד שאנו מרגישים לפנינו עולם מלא צער כמו שנאמר ארץ ניתנה ביד רשע.
וכדי לתקן זאת ניתנו לנו תורה ומצוות, כמ״ש חז״ל (ב״ר רפמ״ד) לא ניתנו מצות אלא לצרף בהן את ישראל, שע״י המאור שבתורה ירגיש את הפחיתות והשחיתות שיש בטבע זה של קבלה לעצמו, שז״ס רעש שמהפך צירוף רשע לרעש. אבל ע״י התאמצות ויגיעה רבה לקיים תורה ומצוות באהבה ע״מ להשפיע נחת ליוצר והשתתפות בצער השכינה, כמ״ש חז״ל (סנהדרין מ״ו) בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי, וכו', מהפך צירוף רעש לערש דוי. עד שזוכה להפך את בחינת הרצון לקבל שבו, לקבלה על מנת להשפיע, ושכל כחות הפירוד האלו אינם משפיעים עליו לצנן אהבתו אל השי״ת, ואז כל סתירה וסתירה שהתגבר עליה, נעשית שער להשגת חכמתו ית׳ ומהפך צירוף ערש לשער, מקודם בבחינת כל מה דעביד רחמנא לטב עביד, ורואה כי לולא המכאובים הנוראים שסבל מחמת שהיה שקוע בטבע הקבלה לעצמו, לא היה זוכה לתשובה מעולם, וזהו בחינת שער היינו גורם אל הטוב. עד שזוכה להשראת השכינה, ולהתפשטות קומת המלכות, ואז מהפך צירוף שער לשרע מלשון קצר המצע מלהשתרע. עד שזוכה לקבל את כל קומת עשר הספירות של המלכות ולהיות מרכבה אליה, אז מהפך צירוף שרע לעשר, וזוכה לבחינת גם זו לטובה היינו שהרעות עצמן נהפכו ונעשו טובות, ולא רק לגורמים אל הטוב, וזוכה להשיג בכל סתירה שהיה לו, סגולה מיוחדת לגלות מדרגה מיוחדת בהשגחתו ית׳, וכל כחות הפירוד הן מבחינת חשכת השכל והן מבחינת מרירות הגוף נעשו לכלים להשגת מדרגות נשגבות, ונעשה החושך לאור גדול והמר נעשה למתוק, שבאותו השיעור שהיה לו מקודם כל הנהגות השי״ת לבחינות כחות של פירוד, נהפכו לו עתה לכחות של יחוד ודבקות, וחובות נהפכו לזכיות.
וזה אמרו (באות ק״ה) דאית רעש ואית רעש אית רעש דאתמר ביה לא ברעש ה' וכו׳ ענין ד׳ מראות של אליהו שהם רוח גדולה, ואחר הרוח רעש, ואחר הרעש אש, ואחר האש קול דממה דקה, נתבאר (בזהר בראשית א׳ אות י״ט). שה״ס תהו, ובהו, וחושך ורוח. (עי״ש בסלם מאמר והארץ היתה תהו) ומבואר ​שרעש ה״ס בוהו שה״ס תיקון המסך במלכות דצמצום א׳ וכל כמה שכח המסך דבהו שולט על המלכות, שהוא בחינתה עצמה, לא תוכל להמשיך מבחינת בינה כלום, כי כל בחינה מקבלת מבחינה שכנגדה, ואחר צמצום ב' אין תקון אל המלכות רק ע״י מוחין דבינה, ולכן לא ברעש ה' הרומז על מוחין דג״ר הנמשכים מן הבינה, אלא רעש בהפוכא ערש שה״ס שתוף מדת הדין במדת הרחמים. וזה אמרו ומאי ניהו ערש אלא איהו עשר וכו׳ כי אחר שהשיג כח מסך מצמצום הב׳ שהוא בא מן מלכות שנכללה בבינה עצמה, ונעשתה מחמת זה כמו עצם בינה, יכול להמשיך אל המלכות ו״ק וג״ר דבינה, וזה אמרו ודא שכינתא דאיהו כללא דעשר ספירן וכו׳ ובגינה ה׳ יסעדנו.