זהר

קה) וכדין ההיא נקודה קיימא ברזא דקדש הקדשים. וע"ד רזא דדוכרנא דילה, איהו ברזא דקדש הקדשים, באתר דמפקנו דרוחא קיימא בבי גרונא, אהי"ה, בגין דהאי איהו אתר דקיימא קדש הקדשים, קול גדול ולא אשתמודע, ולאו איהו רוח ממש. וכדין איהו ה"א בחיבורא דאינון אתוון עילאין, וכלא שמא חדא, לאנהרא מעילא ומתתא.

פירוש הסולם

קה) וכדין ההיא נקודה וכו': ואז עומדת הנקודה, שהיא המלכות, בסוד קדש הקדשים, ש הוא בינה, ועל כן סוד הזכרון שלה, דהיינו סוד הזווג, היא בסוד קדש הקדשים, במקום שיציאת הרוח נמצא בגרון, שנקרא אהיה. דהיינו בבינה הנקראת גרון ונקראת בשם אהיה. משום שזה המקום שעומד קדש הקדשים, הוא קול גדול ואינו נודע, ואין הוא רוח ממש. ואז היא ה' בחיבור של אותיות עליונות, שהם יה"ו, והכל שם אחד הויה. להאיר מלמעלה ומלמטה.
פירוש. יסוד דז"א דגדלות, הנבחן, שמימיו לא פסיק לעלמין, ודבוק תמיד במלכות שה"ס באר (כנ"ל אות ק"ב), היינו דוקא בשעה, שז"א ומלכות עולים לאו"א עלאין, שז"א מלביש לאבא עלאה, והמלכות מלבשת לאמא עלאה, ואז, כמו שזווג או"א עלאין הוא תמידי ואינו נפסק לעולם גם זווג ז"א ומלכות הם בבחינה זו שזווגם אינו נפסק לעולם, וע"כ אומר (באות ק"ב) והאי דרגא עאל בלחישו, דהיינו בחסדים, שהארת חכמה לא נשמעת בהם, כי יסוד דז"א הוא אז כמו אבא עלאה, שהוא בחינת ג"ר דבינה, המשפיע רק חסדים ולא חכמה. כמבועא גו בירא דלא פסקין מימוי לעלמין, כי יסוד ומלכות הם אז כמו יסוד ומלכות דאו"א שזווגייהו לא פסיק לעלמין. וז"ש. ולא אתפרש מבועא לעלמין, שהמבוע שהוא יסוד אינו נפרד לעולם מן הבאר, וכלא איהו באר שגם המבוע שהוא יסוד נחשב לחלק מן הבאר, משום שאינו נפרד ממנו.
וז"ש כאן, וע"ד רזא דדוכרנא דילה שסוד הזווג שלה, הוא בסוד קדש הקדשים, שהיא בינה, באתר דמפקנו דרוחא קיימא בבי גרונא, אהיה. דהיינו בג"ר דבינה שה"ס יציאת הרוח הנמצא בגרון, כלומר קומת החסדים הנקראת רוח, היוצאת ומושפעת מן אמא עלאה, הנקראת אהיה ונקראת גרון. וגם המלכות היא בקבלת חסדים כמוה, שה"ס רוח היוצא מן הגרון, בגין דהאי איהו אתר דקיימא קדש הקדשים, קול גדול ולא אשתמודע, כי החסדים שהם במקום קדש הקדשים, שהוא ג"ר דבינה' נק' קול גדול, להיותם בבחינת גדלות וג"ר, כמו החכמה, ועכ"ז ולא אשתמודע שאינו נודע בחכמה כלל, אלא כולו הוא חסדים. וז"ש, ולאו איהו רוח ממש, שאע"פ שאנו מכנים השפע משם בבחינת רוח, שהוא חסדים, עכ"ז אינו רוח ממש, כי רוח הוא בבחינת ו"ק, אבל חסדים אלו שבקדש הקדשים הם בבחינת ג"ר. וכשהמלכות היא בבחינה הזאת, וכדין איהי ה' בחיבורא דאינון אתוון עלאין, כי כל ג' אותיות יה"ו מאירים בה, שהו' היא ז"א, והם מלבישים לאו"א עלאין שה"ס י"ה. ואז וכלא שמא חדא, שי"ה הם אחד עם הו"ה, כי הם מלבישים זה את זה, לאנהרא מעילא ומתתא, כי ההארה מלעילא שהיא מאו"א עלאין וההארה מלתתא, שהיא מז"א ומלכות, מאירות בשוה.