זהר

קה) כיתרון האור מן החשך, תועלתא דנהורא לא אתיא אלא מן חשוכא. תקונא דחוורא מאי היא. אוכמא, אלמלא אוכמא לא אשתמודע חוורא, ובגין אוכמא, אסתליק חוורא ואתיקר. אמר ר׳ יצחק, משל למתוק במר, דלא ידע אינש טעמא דמתיקא, עד דטעים מרירא, מאן עביד להאי מתיקא. הוי אומר האי מרירא. והיינו דכתיב גם את זה לעומת זה עשה האלהים. וכתיב טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך.

פירוש הסולם

קה) כיתרון האור מתוך החשך: כי תועלת האור אינה באה אלא מתוך החשך. תקון הלבן מה הוא. שחור, כי לולא השחור לא היה מושג הלבן, ומשום שיש שחור, מתעלה הלבן ומתכבד. א״ר יצחק משל למתוק ומר, שאין איש יודע טעם מתיקות, מטרם שטועם טעם מר. מי עושה לזה שיהיה טעמו מתוק, הוי אומר זה המר. כי הדברים שיש ביניהם יחס הפיכות, הרי האחד מגלה את חברו, שכן בלבן ושחור, ובאור וחשך, ובחולה ובריא, כי אם לא היה חולה בעולם לא היה שום מושג להשם בריא. וכו׳ עד״ז. והיינו שכתוכ גם את זה לעומת זה עשה האלקים. וכתוב, טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח ידך.
ביאור המאמר. כי הקשה (באות צ״ו) מה משמיענו בזה שלמה המלך, בהכתוב, וראיתי אני שיש יתרון לחכמה על הסכלות כיתרון האור מן החשך, כי מי אינו יודע זה. וכדי לתרץ זה הביא ביאור ז׳ הבלים שאמר בקהלת. שיש בהבל ב׳ בחינות, א׳ בהיותו בבחינת קו שמאל בלי יחוד עם הימין, ואע״פ שאז מאיר בו ג״ר דחכמה, מ״מ נבחן הבל הזה, להבל וחולי רע, להבל ורעות רוח. כי בהיותו נפרד לעצמו בלי ימין, הרי הוא חכמה בלי חסדים, שאז הוא חשך ולא אור, ולא עוד אלא שנמשכים משם דינים קשים. וע״כ נבחן להבל וחלי רע. בחינה ב׳ הוא בהיותו מיוחד עם הימין ע״י קו האמצעי, המכריע בין ימין ושמאל, שהימין שהוא חסדים, יאיר ממעלה למטה, והשמאל שהוא חכמה, יאיר ממטה למעלה (כנ״ל ב״א דף ס׳ ד״ה מחלוקת) שהוא ו״ק דחכמה, שאז מתלבשת החכמה דשמאל בחסדים שבימין. והנה מכאן יוצאים כל המוחין דזו״ן ובי״ע, וכל העולמות מתקיימים מן הבל הזה. (כמ״ש ר״ש באות צ״ט) הבל, שהוא שמאל, אפיק קלא, שהוא מוחין דז"א, ברוחא ומיא, דהיינו בהתכללותו בקו אמצעי שהוא רוח, ובקו ימין שהוא מים. ותאנא, בז׳ הבלים, שהם ז״ס דישסו״ת, שכל אחת כלולה מהבל ורוח ומים, אתקיימין עלאין ותתאין, כי כל המוחין של העליונים שהם זו״ן, והתחתונים שהם בג׳ עולמות בי״ע יוצאים מהבלים האלו. ונתבאר מזה, שאע״פ שבהיות הקו שמאל לבדו יש לו ג״ר דג״ר, אינו מאיר אז כלום, אלא להיפך, שהוא הבל וחלי רע. ובשעה שמתיחד עם הימין, אע״פ שנתמעט מחמת זה לו״ק דחכמה, והוא מחוסר ג״ר דחכמה, הנה כל העולמות מתקיימים ממנו. עי׳ לעיל כל ההמשך.
וז"ש, וראיתי אני שיש יתרון לחכמה על הסכלות כיתרון האור מתוך החשך. ובג׳ דברים דומים החכמה והסכלות, לאור וחשך. א) כמו שאם לא היה חשך לא היה שום יתרון בהאור, ולא היה מושג כלל לכנהו בשם זה. כך לולא הסכלות, לא היה שום יתרון בחכמה, שנכנהו בשם זה, אלא להיפך, שהיינו קוראים אותו, הבל וחלי רע. ב) שאע״פ, שבלי החשך לא היה לנו שום מושג באור, אין זה אומר, שהאור לא היה בלעדו מציאות ממשי, אלא שלא היה לנו למושג בפני עצמו, לגדרהו בשם, כך החכמה אע״פ שבלי הסכלות לא היתה מושגת, אין זה אומר שלא היתה אז מציאות החכמה כל עיקר, אלא אדרבה, שאז החכמה נמצאת, כשהיא בלי סכלות לגמרי, כי אז מאירים הג״ר דחכמה, כמ״ש לפנינו, אלא לא היתה אז מושגת להגדרה בשם חכמה. ג) כמו שבמקום שאין אור, שם הוא חשך, כן במקום שאין חכמה, שם הוא סכלות.
ובזה יובן לנו כל המאמר. כי הבאנו לעיל שמטרם שקו שמאל נתיחד בימין, יש לו ג״ר דחכמה, אלא שאינם מאירים, והם בבחינת הבל וחולי רע. ורק אח״כ שנכלל עם קו ימין ע״י קו האמצעי, הוא נשלם, וכל המוחין שבעולמות נמשכים ממנו, אלא שאובד הג״ר דחכמה, מחמת הכרעת קו האמצעי, שהימין יאיר מלמעלה למטה, והשמאל, שהוא חכמה יאיר ממטה למעלה, שההארה שממטה למעלה היא הארת ו״ק דחכמה. והיא מחוסרת ג״ר. ונתבאר לעיל בהשואה הג׳ מחכמה לאור, אשר במקום שחסר חכמה שם יש סכלות, כמו במקום שחסר האור שיש שם חשך. נמצא עתה אחר יחוד קו שמאל עם הימין שיש בשמאל סכלות, דהיינו במקום חסרון הג״ר. ונמצא שמקודם יחודו עם הימין. אע״פ שלא היה מאיר, מ״מ מציאות החכמה שהיתה אז בקו שמאל, כנ״ל בהשואה ב׳, היתה במציאות הזו בלי שום סכלות, כי אז היה הקו שמאל בג״ר דחכמה. משא״כ עתה, שחסר ג״ר דחכמה, הרי יש כנגד זה סכלות. והבן היטב.
וז״ש (באות ק״א) מן הסכלות ממש אתי תועלתא לחכמתא, דאלמלא לא אשתכח שטותא בעלמא, לא אשתמודעא חכמתא ומלוי, כי חסרון ג״ר דחכמה שנעשה אחר יחוד ימין ושמאל, נבחן לסכלות, אמנם מן הסכלות הזאת נתגלתה הארת החכמה אל העולמות, כי מקודם היחוד, שהיתה בלי סכלות, היתה החכמה חשך ולא היתה מאירה, אבל עתה מאירה החכמה בכל השלמות מחמת הסכלות, דהיינו מחמת שנתמעטה מג״ר, ויכולה להתיחד עם החסדים שבימין, הרי שהסכלות, שהיא חסרון הג״ר, מגלה את הו״ק דחכמה שתאיר בכל השלמות. ואם לא היתה נמצאת הסכלות, לא היתה נמצאת החכמה.
וז"ש (באות ק״ב) רזא דמלה לא נהיר חכמתא דלעילא ולא אתנהיר, אלא בגין שטותא דאתער מאתר אחרא. כי אם לא נתעוררה הסכלות ממקום אחר, דהיינו ממיעוט הג״ר, אלא שהיו נשארות ג״ר דחכמה בקו שמאל, ולא היה מתיחד עם הימין, הרי אז אין החכמה מאירה, והיא חשך. וז"ש, ואלמלא האי, נהירו ורבו סגיא ויתיר לא הוה, ולא אתחזיא תועלתא דחכמתא שלא היו מתגלים כל אלו המוחין הגדולים אל העולמות. וז"ש חיובא על בר נש דאוליף חכמתא, כלומר שחוב הוא על האדם הממשיך חכמה עליונה, למילף זעיר מן שטותא ולמנדע לה. דהיינו שימשוך ידו להמשיך מג״ר וחכמה, ואע״פ שמתגלה סכלות במקום חסרון החכמה, הנה כנגד זה, נמצא לומד החכמה מן הסכלות הזאת, כלומר שהחכמה שמשיג הוא מכח הסכלות הזה שאינו נוגע בו, כנ"ל, וע״כ אינו נחשב לסכלות ממש, אלא לזעיר מן שטותא, המספיק ללמוד ולדעת החכמה המאירה. וז״ש, והיינו דרב המנונא סבא, כד הוו ילפין מניה חבריא רזי דחכמתא, דהיינו שהיו לומדים ממנו איך להמשיך החכמה המאירה, הוה מסדר קמייהו פרקא דמלי דשטותא, בגין דייתי תועלתא לחכמתא בגיניה, שהיה מסדר להם, שלא ימשיכו החכמה בפרקי ג״ר דחכמה, אשר הסכלות מתגלה אז בפרקים ההם, ולימד אותם שמסכלות הזה יבא תועלת לחכמה המאירה. כנ״ל. הה״ד יקר מחכמה ומכבוד סכלות מעט. כי כל עוד שהאירו הג״ר דחכמה, ולא היתה סכלות מעט, הרי היתה החכמה בבחי׳ הבל ורעות רוח, בלי חכמה ובלי כבוד, ועתה אחר שנתיחד השמאל עם הימין, אע"פ שיש סכלות מעט מחמת חסרון ג"ר דחכמה, הנה בשביל זה היא מאירה ברוב פאר והדר, שהמשיגה זוכה לחכמה וכבוד. וע״ד כתיב, ולבי נוהג בחכמה, היינו בו״ק דחכמה. ולאחוז בסכלות, היינו שלא להמשיך הג״ר דחכמה. וז״ש, טוב אשר תאחוז בזה, דהיינו בחכמה, וגם מזה אל תנח ידך, שתאחוז גם בסכלות של חסרון הג״ר דחכמה.