זהר

קה) נפלו רבי אלעזר ורבי אבא קמיה. אדהכי והכי לא חמו ליה, קמו ואסתכלו לכל סטרין ולא חמו ליה. יתבו ובכו ולא יכילו למללא דא לדא. לבתר שעתא, אמר רבי אבא, ודאי הא דתנינן דבכל ארחא דצדיקייא אזלין, ומילי דאורייתא בינייהו, דאינון זכאין דההוא עלמא אתיאן לגביהון. ודאי דא הוא רב המנונא סבא דאתי לגבן מההוא עלמא, לגלאה לן מלין אלין, ועד לא נשתמודע ביה, אזל ליה ואתכסי מינן. קמו והוו בעו למטען לחמרי ולא אזלו, בעו למטען ולא אזלו, דחילו ואנחו לון לחמרי. ועד יומא, הוו קראן לההוא אתר, דוך דחמרי.

פירוש הסולם

קה) נפלו ר' אלעזר וכו': נפלו ר' אלעזר ור' אבא לפניו, על פניהם. בתוך כך לא ראו אותו. קמו והסתכלו לכל הצדדים, ולא ראו אותו. ישבו ובכו ולא יכלו לדבר זה עם זה. לאחר כך, אמר ר' אבא, ודאי זהו שלמדנו, שתמיד בכל דרך שהצדיקים הולכים ודברי תורה ביניהם, באים אליהם הצדיקים מעולם ההוא. לגלות להם דברי תורה. ודאי זה הוא, מה שרב המנונא סבא בא אלינו מהעולם ההוא, לגלות לנו הדברים האלו. וטרם שהספקנו להכיר אותו, הלך לו ונעלם ממנו. קמו, והיו רוצים להנהיג את החמורים, ולא הלכו, ושוב רצו להנהיגם, ולא הלכו. פחדו, ועזבו את החמורים. ועד היום קוראים למקום ההוא, מקום החמורים.
פירוש. כי לא יכלו לסבול את האור הגדול הזה, שנגלה להם בעת גילוי הסודות הללו, ונפלו קמיה. וז"ש, נפלו רבי אלעזר וכו'.
וז"ש, אדהכי והכי לא חמו ליה כי אחר שזכו לקבל ממנו את מדרגתו הגדולה והנשאה, נעלם מהם תיכף ולא יכלו למצאו ולהשיגו עוד. ולפיכך יתבו ובכו ולא יכלו למללא דא לדא שהיה צערם גדול וישבו ובכו עד ולא יכלו לדבר זה עם זה.
וז"ש, דא הוא רב המנונא וכו', כי עתה הכירו דרגתו, שהוא רב המנונא סבא בעצמו, ולא כמו שחשבו לפני זה שהוא רק בריה דרב המנונא סבא. (עיין לעיל אות צ'). קמו והוו בעו למטען לחמרי וכו' ואנחו לון לחמרי: כי החמרי הם סוד הכחות שנתנה להם נשמת רב המנונא סבא שיוכלו להעלות מ"ן להשיג את המדרגות הללו, חיה יחידה, שהשיגו על ידו. שז"ס שהרכיבם על החמורים והלך לפניהם להאיר להם את אורח הצדיקים. (כנ"ל אות פ"ה ד"ה נחתו. ע"ש). ועתה אחר שגמר תפקידו ונעלם מהם, היו רוצים שוב לעלות ולרכב על החמורים שלו, כלומר שרצו להעלות מ"ן מחדש, בכדי לחזור ולהשיגו שנית. אמנם בעו למטען ולא אזלו כי עתה לא היו יכולים לקבל מהם שוב כוח להעלאת מ"ן. וע"כ יראו והניחו את החמורים במקום ההוא שרב המנונא סבא פרח מהם. וסימנו את המקום ההוא בשם דוך דחמרי מקום החמורים, דהיינו על המאורע, שלא יכלו עוד לשמש עמהם.