תוכן

קג) הנה הרגיש שתי קושיות: אחת, היפוך האותיות ב' קודם א'. ועוד, כפל האותיות, שני פעמים א', ושני פעמים ב'. ולזה אמר, שכשרצה הקב"ה שהוא הבינה, להוציא שש קצוות, הנקראת עלמא כנודע ומשם נשתלשלו המדרגות עד עולם הזה השפל, היו כל האותיות סתומות בבינה, כי שם נצטיירו ונרשמו האותיות, ולא יצאו לחוץ עדין ותרין אלפין שנין עד לא ברא עלמא, הם: חכמה, ובינה שבז"א, מוחין דיליה. והוה מסתכל קב"ה שהוא בינה, ואשתעשע בהו, שהן מיין נוקבין שבה, כמו שהמלכות, נשמות הצדיקים שמשתעשעת בהם, הם המיין נוקבין שבה. כן האותיות לבינה. ונמצא, כי כל האותיות היו בבינה עליונה, הנקרא אימא עלאה. ונמשכו עד בינה תחתונה שבז"א, והיתה אימא עלאה משתעשעת בהם, בסוד מיין נוקבין. וכאשר עלה ברצון בינה, להאציל שש קצוות שבז"א, הנקרא עלמא. וכן משם ולמטה, עד סוף המדרגות. אתו כל אתוון קמיה מסיפא ארישיהו, כי כאשר נחקקו האותיות, קודם יצתה א', ואח"ך ב', וכן כולם. ויצתה ת' באחרונה, והיא סמוכה אל הבינה, כי היוצא ראשון הוא אחרון לבינה. ולפיכך עאלת את ת' בראשונה בבינה עצמה. ועוד, כי מתחילה נבראת א' על יד בינה, ואח"ך נבראה ב' על ידי בינה, בהתלבשות א'. וכן הג', בהתלבשות א"ב. וכן ד', בהתלבשות אב"ג, וכן כולם עד ת'. וזה טעם המספר. ונמצאת אות ת' נבראת על ידי מסכים הרבה, וקרובה אל הקליפות, ולפיכך תי"ו חיים, תי"ו מות. ולזה עאלת ת', כי ההעלם הוא הגילוי, ועל ידי רוב מסכיה, יושג אור המאציל העציון בעולם השפל הלזה, ולכן היותר נגלה עאלת בקדמיתא, שיברא בה העולם, כדי שיוכלו להשיג אור העליון. ובג"ד תי"ו, היא חותמא דגושפנקא, סוף אותיות אמ"ת, כדאמרינן בתר הכי. והחותם כשחותמין בו, הראשון הוא אחרון. כן הוא אות ת' אחרונה לחותם, וראשונה לנחתם. והאותיות היו בבינה בסדר, ונתרמז אחרי אלפין שנין בהפך, ולפיכך עאלת תי"ו תחילה קמי בינה עלאה. וכן כולם.