זהר

קב) אבל שכינתא אצל קב"ה לא משתנית, וקב"ה לגבה לא אשתני, הה"ד, אני יי' לא שניתי, אני: שכינתא. יי': עמודא דאמצעיתא. שלף איש נעלו: דא סנדלפון, סנדל איהו לגבי קב"ה, ונעל לגבי שכינתא. אבל תפארת, דכליל שית ספירן, איהו גופא לידוד. ומלכות, גופא לשכינתא, דאיהו אדני.

פירוש הסולם

קב) אבל שכינתא אצל וכו': אבל השכינה אצל הקב"ה אינה משתנית, והקב"ה אינו משתנה אצלה. ז"ש אני הויה לא שניתי, אני, זו היא השכינה. הויה, זה הוא עמוד האמצעי, דהיינו ז"א. שלף איש נעלו, זהו סנדלפון, שהוא סנדל אצל הקב"ה, ונעל אצל השכינה. אבל תפארת הכולל שש ספירות, הוא גוף לשם הויה. והמלכות היא גוף אל השכינה שהיא אדנ"י.
ביאור המאמר. תחלה נבאר את סוד השם מצפ"ץ. וכבר ידעת, שתקון הראשון דכל האצילות היה, עלית המלכות למקום בינה, שלולא זה לא היו זו"ן ובי"ע ראוים לקבל אור העליון (כנ"ל ב"א דף ז ד"ה וכבר) ותקון זה מתחיל בס"ג דא"ק, בסוד פרצוף ע"ס דשערות שלו, שהמלכות שבשערות, עלתה לבינה שבשערות, ונחלקו ע"ס דשערות לב' מדרגות, שכח"ב שלמעלה ממלכות נעשו שערות ראש, ובינה ותו"מ דשערות יצאו לבר מראש, ונעשו סוד שערות דיקנא. ואותה המלכות, שעלתה לבינה דשערות וחלקה השערות לב' מדרגות, היא נקראת פאת הראש. דהיינו סיום שערות ראש. ולעת גדלות חוזרת פאת הראש, ויורדת למקומה תחת שערות דיקנא, ואז עולים בינה ותו"מ דשערות, שהם הדיקנא ונעשו שוב למדרגת ראש, ומקבלים שם סוד י"ג מדות הרחמים (כמבואר בתלמוד ע"ס שיעור י"ג) ונמצא שפאת הראש, עושה הקטנות, כי מוציא בינה ותו"מ דשערות לחוץ מראש, וכן עושה גדלות המוחין שהוא י"ג מדות הרחמים, עי"ז שהיא יורדת ממקום בינה דשערות וחוזרת למקום מלכות דשערות דהיינו תחת הדיקנא ונעשית שורש לי"ג מדות הרחמים. ויש כאן בפאת הראש תמורה גדולה, ולפיכך נבחן שבזמן הקטנות נקראים פאתי הראש בשם מצפ"ץ, שהוא חילוף אותיות הויה בחילוף אלפא ביתא דא"ת ב"ש. ובזמן הגדלות הם נקראים הויה, שב' פאתי הראש, ה"ס ב' הויות שקדמו לי"ג מדות הרחמים, דהיינו הויה הויה אל רחום וחנון וגו'. אמנם כל הנ"ל אינו נבחן בס"ג דא"ק אלא לבחינת שורש. ועיקר תקון הקטנות והגדלות הנ"ל הם בפרצופי אבי"ע המקבלים משם, ותקון זה דשערות נבחן בראשונה בא"א דאצילות. שב' פאתי הראש שלו, נקראים בקטנות מצפץ מצפץ, ובגדלות הויה הויה.
וז"ש (באות צ"ט) הכא קא רמיז שינוי השם, ודא מצפ"ץ הכא, כי שינוי השם זה של הויה למצפ"ץ ומצפץ להויה, מרומז כאן במקרא הזה, של וזאת לפנים בישראל וגו'. ויש לדעת, שבעת שהמלכות דכל מדרגה עלתה לבינה שלה, דהיינו בעת קטנות, נבחן שבינה ותו"מ דכל פרצוף, שה"ס רגלין דכל פרצוף, מלובשים במלכות של פרצוף התחתון ממנו. למשל, בינה ותו"מ דבינה, שהם רגלי הבינה נפלו בז"א, ומתלבשים בחג"ת שלו עד החזה, אשר המלכות דז"א כבר עלתה לבינה שלו, שהיא במקום החזה, ומסיימת שם הפרצוף, ונמצאת מסיימת ג"כ רגלין דבינה המלובשים בפנימיות חג"ת אלו המסתיימין בחזה, הרי שרגלין דעליון, דבינה, מתלבשים במלכות העומדת בחזה דתחתון, שהוא ז"א. וכן רגלי זו"ן דהיינו בינה ותו"מ שלהם נפלו לעולם הבריאה, ומתלבשים במטטרון עד החזה שלו, אשר המלכות דמטטרון, הנקראת סנדלפון, כבר עלתה למקום החזה, ומסיימת פרצוף מטטרון, אשר יחד עם זה נמצאת מסיימת ג"כ את רגלין דזו"ן המלובשים בחג"ת דמטטרון עד החזה. וכן בכל פרצוף. נמצאים רגלין דעליון מלובשים בעת קטנות במלכות דתחתון. והמלכות נקראת נעל, על שם שמסיימת ונועלת האורות. לפיכך נבחן, שבקטנות הפרצופין, מלובשים הרגלין דכל פרצוף עליון בנעל דתחתון שלו. ולעת גדלות שהמלכות חוזרת ויורדת מבינה דכל פרצוף למקומה, ובינה ותו"מ דכל פרצוף שנפלו לתחתון שלו, חוזרים ועולים למדרגתם לעליון, נבחן, שכל עליון שלף רגליו מנעל התחתון, והגביה אותם למקום מדרגתו. והחזיר הנעל אל התחתון. למשל, בינה ותו"מ דבינה, שהם רגלי הבינה, שהיו מלובשים בנעל דז"א, שהיא מלכות שלו שבמקום החזה, הנה עתה לעת גדלות, שלפה הבינה רגליה מנעל דז"א והחזירה לו הנעל, כי הבינה החזירה רגליה למקום בינה. וכן בינה ותו"מ דזו"ן שהיו מלובשים בנעל דמטטרון, שלפו רגליהם מנעל שלו כי החזירו רגליהם לאצילות, והשיבו הנעל למטטרון. וכן כל עליון שלף נעלו, שהיא נקודת החזה דתחתון, ונתן אותו בחזרה אל רעהו התחתון, כי העלה רגליו למקום מדרגתו עצמו.
וזהו סוד הכתוב, וזאת לפנים בישראל, ז"א נקרא ישראל, ואומר, שזאת היתה בז"א לפנים, דהיינו בעת שיצא מקטנות לקבל מוחין דגדלות. על הגאולה, דהיינו לקבל המוחין שלו הנקראים גאולה. ועל התמורה, דהיינו לתקן שינוי השם, שהעליון אבד כשהיה במקום התחתון. מה עשה כל עליון. ושלף איש נעלו ונתן לרעהו, שכל עליון שלף רגלו מנעל שהיה לו במקום התחתון. ונתן את הנעל לרעהו, דהיינו לתחתון, כי העלה את רגליו משם למקומו עצמו. שעי"ז קבל מוחין חדשים וכלים חדשים, שהמוחין החדשים נקראים גאולה, והכלים החדשים נקראים תמורה ו"ש, וזאת התעודה בישראל ששליפת הנעל היתה להמשיך התעודה, שהיא מוחין חדשים מן הבינה, לישראל שהוא ז"א. וכיון ששליפת הנעל ברוחניות היתה מביאה קנין של מוחין וכלים, ע"כ עשו דוגמתו בעולם הזה לכל קבלת קנין חדש אחד מחברו, שהמקנה שלף נעלו ונתן לקונה, שעי"ז מוסר לו קנין חדש, כדרך הרוחניים, כי בשעה שהעליון שלף רגליו מן הנעל, ונתן אותו לתחתון, והעלה רגליו למקומו עצמו, הנה בעת ההיא, מעלה עמו גם התחתון, ונותן לו קנין מוחין חדשים (כנ"ל בהקדמת ספר הזהר דף כ' ד"ה ואמאי).
ויש בזה, בענין שליפת הנעל, שינוי השם, ושינוי מקום, ושינוי מעשה. כי בעת קטנות, שבינה ותו"מ דעליון נפלו לחג"ת דתחתון, הנה נשתנו הכלים דעליון וקבלו השם של התחתון, למשל, בינה ותו"מ דבינה שנפלו לחג"ת דז"א, נקראים בשם ז"א. וכן בינה ותו"מ דזו"ן שנפלו לחג"ת דמטטרון, נשתנו שמם למטטרון, וזהו שינוי השם. ואחר שליפת הנעל, שהעליון מעלה אליו את בינה ותו"מ שלו, ביחד עם התחתון, שנמצא כל תחתון במקום העליון, נקרא זה, שינוי מקום. שכל תחתון שינה מקומו ובא למקום העליון. ואחר שהתחתון קבל המוחין שלו מן העליון וירד למקומו עם המוחין ההם, נקרא זה שינוי מעשה. כי נעשה מעשה ותקון, שמוחין דעליון נשתנו, להיות מוחין דתחתון. שזהו שינוי מעשה גדול.
וז"ש (באות צ"ט) הכא קא רמיז שינוי השם, ודא מצפ"ץ הכא, שכאן בהכתוב נרמז שינוי השם, שהיא ירידת בינה ותו"מ דבינה למקום ז"א, ונשתנו שמם לז"א, וכן ירידת בינה ותו"מ דז"א למלכות, ונשתנו שמם למלכות. שז"ס וזאת לפנים בישראל. ששינוי השם הזה היה בישראל לפנים בעת קטנות. על הגאולה ועל התמורה, דהיינו לעת גדלות כנ"ל, ודא שינוי מקום, אהיה, שהיא בינה שעליה נאמר, איה מקום כבודו להעריצו, הנה יה"ו, שהוא חג"ת דז"א איהו אהיה, הוא עלה לבינה ונעשה בחינת אהיה. כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו. ודא שינוי מקום. שזה נבחן לשינוי מקום. שנוי מעשה, אדני, א' אהיה, י' הויה, תרווייהו משתנים באדני, דהיינו אחר שאדני, חזרה למקומה עם המוחין דאהיה, ועם המוחין דהויה, שקבלה ע"י עליתה לז"א, נמצאים ב' המוחין דאהיה ודהויה נשתנו, והיו למוחין דאדני, ע"כ נקרא זה, שנוי מעשה. כנ"ל. שע"כ הם רמוזים בשם אדני, אשר א' דאדני רומזת לאהיה. וי' דאדני רומזת להויה. וז"ש (באות ק') וזאת התעודה בישראל, התעודה, היא אמא עלאה, המוחין דאמא עלאה נקראים תעודה, שהיא מלשון עדן ועדות. בישראל הוא ז"א. ושיעור הכתוב, וזאת, דהיינו שליפת הנעל, המשיכה התעודה, שהיא מוחין דאמא עלאה, לישראל, שהוא ז"א. ומביא ראיה מהכתוב, צור תעודה חתום תורה בלמודי, אשר צור היא בינה, כנודע שבינה נקראת צור העליון, וע"כ תעודה הוא ג"כ בינה, שהיא חותמת התורה, שהוא ז"א הנקרא תורה, בלמודי, דהיינו בהמוחין. כי המוחין מקובלים בבחינת חותם ונחתם. וז"ש, איהו חותם דעלמא, חותם דשמיא וארעא, שהיא חותם השמים שהוא ז"א, והיא חותם הארץ, שהיא מלכות.
וז"ש, על התמורה, היא שכינתא תתאה, שט"ת שלה, ירדו לבריאה, ונתחלפו שמה במלכות דבריאה. ושואל, באן אתר אתטמרת. ששואל, באיזה מקום נסתתרה כשנפלה לבריאה. ומשיב בעולימא דילה מטטרון וישנה, דהיינו שנתלבשה בחג"ת דמטטרון, ומטטרון שינה אותה לבחינתו, כי כשהעליון יורד לתחתון, נעשה כבחינת התחתון. וע"כ תמן איהי משנה, ששם נקראת המלכות בשם משנה, שהיא לשון שנוי. וכמו המלכות, כן ואדם, דאתמר ביה, כתפארת אדם לשבת בית, שהוא ז"א, נאמר בו, בעת שבינה ותו"מ נפלו ונתלבשו במטטרון, משנה פניו ותשלחהו, כי בינה ותו"מ שלו נשתנו לבחינת מטטרון. וז"א נקרא תורה שבכתב, והמלכות נקראת תורה שבעל פה, וז"ש בכתיבה, דהיינו בכתיבת שם הויה, לא אשתני, כי הוא במקומו, אבל בקריאה, כשהוא מלובש בדבור וקריאה, דהיינו בהמלכות אשתני, כמו שמפרש, דכתיבה דאיהו אתריה לא אשתני, אבל בקריאה דאיהי לבר מאתריה אשתני, כי העליון הבא למקום התחתון נעשה כתחתון.
וז"ש, השמר מפניו ושמע בקולו אל תמר בו, וגו' כי שמי בקרבו. הוא, בגין דשפחה דיליה אדני שהשפחה של מלכות דאצילות, דהיינו מלכות דבריאה, נקראת ג"כ בשם אדני, מחמת שבינה ותו"מ דמלכות דאצילות מלובשים בה. וכן, וקב"ה, שהוא ז"א, ביה אשתני, דהיינו שבינה ותו"מ דז"א המתלבשים במטטרון, משתנים, בגין דאיהו נער, כי מטטרון נקרא נער, וע"כ גם בינה ותו"מ דז"א נשתנו ונעשו לבחינת נער, ז"ש, ישוב לימי עלומיו, שז"א ישוב לבחינת העלם והנער, מחמת שנתלבשו בו. (וז"ש באות ק"ב) אבל שכינתא אצל קב"ה, כלומר, כשהשכינה במקומה באצילות, אצל הקב"ה, לא משתנית, אין בה שנוי. וקב"ה לגבה, כשז"א הוא במקומו באצילות אצל המלכות, לא אשתני, אין לו שינוי, ז"ש, אני הוי"ה לא שניתי. אני, הוא השכינה. הוי"ה, הוא עמוד האמצעי, דהיינו ז"א.
וז"ש (שם) שלף איש נעלו דא סנדלפון שהוא מלכות דבריאה, אשר בקטנות, היא עולה למקום החזה דמטטרון, ומלביש רגלין דזו"ן, דהיינו בינה ותו"מ שלהם, ויש במלכות זו דבריאה, ב' מיני דינים, בחינת דינים דדכורא הנמשכים מקו שמאל. ומבחינה זו נקראת סנדל, שהוא אותיות שנאה, דלות, וכ"ז נמשך משמאל. ויש בו בחינת דינים דנוקבא הנמשכים ממסך דסיום שבה, ומבחינה זו נקרא נעל. להיותו נועל האורות במסך שלו, שלא יתפשטו ממנו והלאה. וז"ש, סנדל איהו לגבי קב"ה, דהיינו מבחינת דינין דדכורא. ונעל לגבי שכינתא, דהיינו מבחינת דינין דנוקבא. אבל המלכות דאצילות אינה נחשבת לנעל לז"א. וז"ש, אבל תפארת דכליל שית ספירן, שהוא ז"א, איהו גופא להויה, כלומר ששש ספירות חג"ת נה"י הם הכלים, והוי"ה, הוא האור שבהם. ומלכות גופא לשכינתא דאיהו אדני, שספירת המלכות היא הכלי, והשכינה שהיא אדני, היא האור המלובש במלכות. כלומר, שז"א ומלכות הם ב' פרצופים נפרדים, שיש כלים ואורות לזה, ויש כלים ואורות לזה, ואין המלכות בחינת נעל אל ז"א. וזה נאמר בעת גדלות, אבל בעת קטנות נמצאת כתר מלכות שנשאר בה אז, היא דבוקה בחזה דז"א, ואינה בבחינת גוף ואורות.