זהר

קב) אמר ר׳ יוסי, הכי שמיע לי מבוצינא קדישא, בשעתא דזווגא אזדווג כחדא, לאחזאה דהא נוקבא אתכלילת ביה בכללא חדא, אתקרי נוקבא בשמא דדכורא, דהא כדין ברכאן דמטרוניתא אשתכחו, ולא הוי בה פרישותא כלל. ועל דא למושב לו כתיב. וכתיב כי בחר יי׳ בציון, בציון דייקא, בההוא דאית בגויה דשריא ביה, ולא כתיב לציון. וכלא חד, בין דקרא להאי בשמא דדכורא, ובין דקרא להאי בשמא דנוקבא כלא חד ובדרגא חד קיימין.

פירוש הסולם

קב) אמר ר׳ יוסי וכו׳: אר״י, כך שמעתי מן המאור הקדוש. בשעה שזווג ז״א ומלכות, נזדווג יחד, הנה כדי להראות שהנוקבא נכללת בז״א, בכלל אחד, נקראת הנוקבא בשם הזכר, כי אז נמצאות הברכות של המלכות ואין בה פירוד כלל. פירוש כי המלכות שהיא נוקבא, היא מטעם שהיא חסרת השלמות, וחסרת השלמות מכונה נקבה. אבל בעת הזווג עם ז״א, היא מלאה ברכות וכל השלמות, וע״כ נבחנת בבחינת זכר. ועל כן כתוב, למושב לו, ולא כתוב למושבה, לשון נקבה, כי למושב לו, סובב על זמן הזווג, ואז היא זכר. וכתוב, כי בחר ה׳ בציון, בציון הוא בדיוק, שפירושו בתוך ציון, דהיינו בההוא שיש בתוכה ששורה בה, דהיינו יסוד הפנימי של המלכות, וע״כ לא כתוב לציון, שהיה משמע לחיצוניות שלה. וע״כ הכל אחד בין שקורא לזה בשם זכר, ובין שקורא לזה בשם נקבה, כי הכל אחד ובמדרגה אחת עומדים. שע״כ קורא אותו הכתוב, פעם לשון זכר, דהיינו, למושב לו, ופעם לשון נקבה, דהיינו, כי אויתיה.