זהר

צ) תקונא קדמאה. הא תנינן, דכל שערא ושערא וכל נימא ונימא לא מתדבקא לחברתה. ושארו נימין דדיקנא לאתקנא, מתקונא דשער רישא.

פירוש הסולם

צ) תקונא קדמאה וכו׳: תקון הראשון. הרי למדנו, שכל שערה ושערה וכל נימא ונימא אינה מתדבקה לחברתה. והנימין דדיקנא מתחילות להתתקן מן התקון דשערות ראש. דהיינו שמתחילות מפאתי הראש.
פירוש. כבר ידעת ששורש השערות ה״ס הי׳ שנכנסה לאור הבינה ונעשה לאויר. דהיינו שג״ר דחכמה נעלמו ונשארו רק ו״ק שהוא אור הרוח הנקרא אויר. אמנם הן פרצוף שלם של כח״ב תו״מ, דהיינו הע״ס דכלים, שהלבישו את ג״ר דחכמה אלו, לפני שהסתלקו מחמת הי׳ שעלתה לאור. וכיון שהאור נסתלק לשורשו, נשארו הכלים בבחינת מותרי מוחא, והוכרחו לצאת לחוץ מראש מחמת עוביותם. וכיון ששלט בהן הי׳ שנכנסה לאור, שה״ס המלכות שעלתה לבינה, המחלקת כל מדרגה, לכו״ח ובינה ותו״מ, נחלקו בהכרח גם הן לב׳ חצאים, אשר כתר וחכמה שבהן, נתדבקו על הגולגלתא, בסוד שערות רישא, שהסיום שלהם הוא פאתי הראש, ששם כח הי׳ שנכנסה באור ונעשה אויר, שה״ס הפרסה המסיימת מדרגת ראש שבהם. ובינה ותו״מ שבהן יצאו לחוץ ממדרגת ראש, ונתדבקו בפנים בלחי התחתון בסוד שערות דיקנא.
וז״ש, ושארו נימין דדיקנא לאתקנא מתקונא דשער רישא, דהיינו בפאתי הראש, ששם ה״ס הפרסה המבדלת בין שערות ראש לשערות דיקנא, ומפרסא זו הן יוצאות. ומתוך שפרצוף השערות בכללו היו מלבישים לג״ר דחכמה, שהפרסא לא שלט שמה, שהמלכות ירדה מן הפרסא למקומה במלכות דמדת הדין. ע״כ אפילו אחר שהי׳ עלתה לאור הבינה, ונתקנה המלכות דצמצום ב׳, הרי נשאר בהם גם כח המלכות דצמצום א׳ ממלכות דמדת הדין. וב׳ המלכיות שולטים בסיום פאתי הראש, וכמו כן בשערות דיקנא הנמשכים מהם. וז״ש, דכל שערא ושערא וכל נימא ונימא לא מתדבקא לחברתה. כלומר, שהשערות הנמשכות מב׳ מלכיות אלו, אין מתערבים ואין מתדבקים זה בזה אלא כל אחת שולטת לפי עצמה. כי אם היו מתדבקות זו בזו, היתה המלכות הנמתקת בבינה מתבטלת במלכות דצמצום א׳, דמדת הדין.