זהר

צט) ובג"כ אינון לבר ואיהי לגו, ואיהי לגו ואיהי לבר, והכי כינויין אינון לגו, ואינון לבר. מה דאיהו לגו קיימא לבר, מה דאיהו לבר קיימא לגו, וכלא שפיר איהו. זכאה חולקיהון דאינון דידעין למיזל באורח מישר, דלא יטעין לימינא ושמאלא, כמה דאוקימנא, כי ישרים דרכי ה'.

פירוש הסולם

צט) ובג"כ אינון לבר וכו': ומשום זה, הכינויים הם מבחוץ, למלכות, שהם חופפים עליה, כנ"ל בדבור הסמוך, והמלכות, היא מבפנים הכינויים. והיא, המלכות בפנים, דהיינו כלפי הכינויים, והיא מבחוץ, דהיינו כלפי השמות העליונים דחג"ת, וכך הכינויים, הם מבפנים כלפי תחתונים מהם, והם מבחוץ כלפי המלכות. באפן, מה שהוא בפנים, נחשב שהוא לחוץ כלפי עליונים ממנו. ומה שהוא מבחוץ נחשב לבפנים כלפי תחתונים ממנו. והכל הוא יפה. אשרי חלקם של אלו היודעים ללכת בדרך הישר, שלא יסורו לימין ולא לשמאל. כמו שהעמדנו, כי ישרים דרכי ה'.
ביאור המאמר, ג' בחינות הן. א) פנימי פנימיות, שנקרא מוחא, ונקרא נשמה. שהם נעלמים ואינם נודעים כלל. וה"ס מוחא סתימאה ואו"א, הנעלמים מחכמה (כנ"ל בפלפה"ס אות מ'). ב) פנימית, שנקרא גוף, שהוא חג"ת דז"א, והם נקראים בשמות אל, אלקים, הוי"ה. והם נודעים בחכמה כדי להשפיע לתחתונים שמחזה ולמטה, אבל הם עצמם נמצאים בחסדים מכוסים חכמה. ג) חיצוניות, שהם לחוץ מן הגוף, דהיינו נצח והוד שמחזה ולמטה דז"א, ונבחנים ללבוש אל הגוף, והם אינם נקראים בשמות אלא בכינויים (כנ"ל אות צ'). אבל בהם מתגלה החכמה (כנ"ל אות צ"ב).
וז"ש (באות צ"ה) דכל הני שמהן עלאין, שהם אל אלקים הויה, דהיינו חג"ת דז"א, קיימין כגופא, כי הם מכונים גוף, לנשמתא עלאה דלא אתיידע ולא אתגליין וכו', שהיא, מוחא סתימאה דא"א ואו"א. ואלין כינויין, שהם נצח והוד, אינון לבושא לגופא שהם לבושים לגוף שהוא חג"ת וז"ש (באות צ"ו) והני כינויין אינון קליפה לגבייהו שנצח והוד שהם כינויים הם קליפה, אל חג"ת שהם שמות, ונקרא גוף, וכולא דא לגו מן דא שהכל הם זה בתוך זה, שהחג"ת הם בתוך הנה"י, ומוחא סתימאה לגו בגו דלא אתיידע כלל. שהוא סוד הנשמה והמוח, שהוא פנימי פנימיות.
וז"ש (באות צ"ז) ואי תימא אי הכי האי ה' בתראה דקאמרן, איהי קליפה בתראה. כיון שהמלכות היא אחר נצח והוד, א"כ היא קליפה וחיצוניות לנצח והוד. ומשיב, לאו הכי וכו' דהא לא משתמשי בה אלא אינון שמהן עלאין, שאין משתמשים עם המלכות רק השמות העליונים, שהם חג"ת, ולאו אינון כינויין, ולא הכינויים, שהם נה"י.
פירוש. בשעה שהמלכות מאירה בהארת החכמה היא נקראת ערב או לילה. מפני שאין הארת החכמה מאירה אלא עם דינין וחשכות, (כמ"ש בזהר פקודי אות שע"ו) והחג"ת דז"א נקראים יום, או בוקר, מפני שהם מאירים חסדים בשפע גדול, אמנם החכמה מכוסה בהם כנ"ל. וז"ס, ויהי ערב ויהי בקר, דהיינו שערב ובקר, שהם מלכות וז"א, מזדווגים זה עם זה, אז נקראים שניהם, יום אחד. דהיינו אפילו המלכות נהפכת אז לקבלת החסדים והחכמה נעלמת בה כמו בחג"ת דז"א, וע"כ בשעת הזווג נקראת גם היא יום. וז"ש, (באות צ"ז) קליפה איהי לגבי אלין עלאין, שהמלכות נחשבת ללבוש ולקליפה על חג"ת דז"א שלמעלה מחזה, כי היא מלבשת אותם ומקבלת מהם חסדים מכוסים בעת הזווג. אבל לגבי אינון כינויין לאו, אבל לגבי הכינוים, שהם נצח והוד, שהם משפיעים חכמה, אינו כן, דהא לא משתמשי בה בעת הזווג, אלא אינון שמהן עילאין, אל אלקים הוי"ה, שהם חג"ת המשפיעים לה חסדים מכוסים מחכמה, כנ"ל, ולאו אינון כינויין ולא הכינויים, שהם נצח והוד המשפיעים חכמה.
ועכ"ז, גם בעת הזווג, אין השפעת החכמה נעלמת לגמרי מן המלכות, אלא שנבחן, שנצח והוד מסבבים אותה בעת ההוא, מבחוץ מרחוק, ומשפיעים לה חכמה, בכלים דאחורים שלה מבחוץ. וז"ש (באות צ"ח) אלא כד איהי סלקא לאתעטרא לעילא וכו', דהיינו כשהמלכות עולה לזווג עם ז"א, כל הני רתיכין דאינון כינויין, שהם נו"ה, וכן הרתיכין תחתונים דחג"ת, הנקראים ספירות קטנות (באות ס"ב), כלהו סחרין לה וחפיין עלה וכו', שהנצח והוד המשפיעים חכמה, ושאר המרכבות שכמוהם, הם מסבבים את המלכות וחופפים עליה מבחוץ, הכי אינון פרישין גדפין דבעלה עלהא, שנצח והוד מכונים גדפין דז"א, וחפיין לה בכל סטרא, כלומר שמשפיעים לה גם מצד שמאל, אבל ואיהי משמשא בבעלה, כי בחינת הזווג אינה בנצח והוד דז"א, אלא בחג"ת דז"א, שהם מכונים בעלה של המלכות. משום שמקבלת מהם בעת הזווג חסדים מכוסים מחכמה, והארת נצח והוד המאירים הארת חכמה, אינה בבחינת זווג, אלא הארה דאחורים בלבד.