זהר

צט) ובה אשתלים שמא דארבעין ותרין אתוון, דבהון אתבריאו שמיא וארעא, וכל מה דאית בהון. ודא איהו רזא כי יום נקם בלבי. לב״י סליק מ״ב.

פירוש מעלות הסולם

צט) ובה אשתלים שמא וכו׳: ובה היינו בתורה, שהיא ו׳ במוחין דישסו״ת נשלם שם של מ״ב אותיות, שבהם נבראו שמים וארץ וכל מה שיש בהם, דהיינו המוחין דאו״א עלאין. וזהו הסוד שכתוב כי יום נקם בלבי, לבי עולה לחשבון מ״ב.
פירוש: סוד שם מ״ב אותיות שבהם נבראו שמים וארץ, הוא כולל זו״ן במוחין דאו״א עלאין, שהם מוחין דחיה, כי ל״ב נתיבות החכמה, הם כ״ב אותיות דז״א ועשר ספירות דישסו״ת, שע״י שניהם יחד מתגלה החכמה, דהיינו שע״י עליית ז״א להכריע בין ימין ושמאל דישסו״ת מתגלה החכמה, (כמ״ש באדר״ז אות פ״ח פ״ט) וזה נבחן להארת ו״ק דבינה, כי ישסו״ת הם בחינת ו״ק דבינה, ושם מ״ב אותיות הוא כשנוסף על ל״ב נתיבות החכמה הנ״ל, מתגלים עשר ספירות החסדים של או״א עלאין, שה״ס אוירא דכיא, ועשר עם ל״ב הם מ״ב.
אמנם זו״ן שה״ס ז׳ ימי בראשית, אינם יכולים לקבל כלום משם מ״ב כי הם נמצאים תחת הפרסא שבחזה דא״א, בסוד מים תחתונים מחוסרי ג״ר, והם מקבלים מישסו״ת, שאויר שלהם נבחן לאויר סתם, ואינו נבחן לאויר הטהור כמו או״א עלאין, שה״ס שם מ״ב, ומאו״א עלאין אינם יכולים לקבל כי הפרסא שבחזה דא״א מבדלת ביניהם, אמנם אחר שהתחתונים מעלים מ״ן ונמשך מ״ד מזווג ע״ב ס״ג, שהארה זו מחזיר את הבינה לראש א״א, שאז מקבלים ישסו״ת הארת חכמה ומשפיעים לזו״ן, וזו״ן עולים למעלה מפרסא ונעשים אז כבחינת או״א עלאין מחמת הכלל שהתחתון העולה לעליון הרי נעשה כעליון, וגם הם מקבלים אוירא דכיא מאו״א עלאין, אז נעשים גם זו״ן בבחינת שם מ״ב.
וזה אמרו, שימני כחותם, דא אורייתא דאתמר בה תורת אמת היתה בפיהו, דהיינו ז״א הנקרא תורה עם כל המוחין הפנימיים המלובשים בו שהם אור התורה, ואיהי כלילא מעשר אמירן דאינון י', דהיינו המוחין דאו״א עלאין שמאירים באוירא דכיא מג״ר דבינה, וכל עשר ספירות דבינה כלולים בהם. ומעשר דברן דאינון ה״ה שהם המוחין דישסו״ת הכלולים מבינה ומלכות הממותקת באור הבינה, בסו״ה ותלכנה שתיהם ולכן נחלקה הי׳ לב׳ ההי״ן. ומאי תורה ו׳ כליל שית ימי בראשית היינו ז״א הכולל חג״ת נה״י, שהם ו״ק ונקרא תורה. ובגדלות עולים חג״ת שלו ונעשים לחב״ד, ומאיר בהם אור המוחין של ישסו״ת הנקראים גדלות א׳ או נשמה. ואח״כ גדלות ב׳ שנקראת אור או״א עלאין או חיה. על לבך: דא ל״ב אלקים, בחושבן ל״ב, דתליין מן ו', כי ל״ב נתיבות החכמה הם מאירים בו״ק דז״א להיותם מקובלים מישסו״ת שהם ו״ק דבינה, ולכן אומר דתליין מן ו׳ דהיינו שה״ס גוף ולא ראש דאינון ו׳ זמנין טו״ב, ומוחין דישסו״ת נקראים טוב כי אות ט׳ רומז ליסוד דא״א, ואות ו׳ לז״א, ואות ב׳ לב׳ המלכיות לאה ורחל. (זהר בראשית א׳ אות שכ״ה שם בסולם מאמר ג׳ אתוון טו״ב).
ומה שכתב ובה אשתלים שמא דארבעין ותרין אתוון דבהון אתבריאו שמיא וארעא הענין הוא כי טרם שז״א מקבל ל״ב נתיבות החכמה מישסו״ת נבחנים החסדים שמקבל מאו״א לו״ק בלי ראש, ולא יכול לקבל מאו״א עלאין החסדים דאוירא דכיא שהם ג״ר ועדיפות מחכמה, אלא אם כן מקבל תחלה ל״ב נתיבות חכמה מישסו״ת, וכיון שנשלם בחכמה יכול לעלות עוד ולקבל החסדים דאו״א שה״ס ג״ר וראש, ונמצא שאין ה״ח מזו״ן נעשו בחינת שם מ״ב מטרם שיקבלו מל״ב אלהי״ם ולכן אמר ובה אשתלים וכו׳ כי אי אפשר לקבל עשר דאו״א טרם שיש לו מכבר ל״ב דישסו״ת, ואז נקראים העשר דאו״א עלאין בשם מ״ב, ונמצא שהחסדים דאו״א נשלמים ע״י ל״ב נתיבות החכמה.
ודא איהו רזא כי יום נקם בלבי, לבי סליק מ״ב, היינו המוחין דאו״א עלאין, שהם בסוד אוירא דכיא, שאויר פירושו חסדים שאין בהם הארת חכמה, אמנם החסדים ההם, הם טהורים שחשובים לבחינת ג״ר ממש, מטעם שהם בבחינת ג״ר דבינה, שהם בסו״ה כי חפץ חסד הוא, וחסדים שלהם חשובים יותר מחכמה, ומכש״כ שאין זה נחשב להם לחסרון, כי הם בבחינת בינה דאור ישר שאינה מקבלת חכמה. והם נקראים מוחין דחיה, והם מעבירים הקליפות מן הארץ שהיא המלכות לנצח, ואינן יכולות להאחז בה עוד בסוד הכתוב וראיתיה לזכור ברית עולם.