זהר

צט) יוה״ה: י׳ איהו לימינא, חכמה. ו' תורה שבכתב, מימינו אש דת למו. והאי איהו דאמרין מוח הבן דאתמשך ממוח האב. ה׳ עלאה לשמאלא, ומתמן אתייהיבת אורייתא שבע״פ, דאיהי ה׳ תתאה.

פירוש מעלות הסולם

צט) יוה״ה י׳ איהו וכו': צירוף הוי״ה בשם יוה״ה היוצא מן הפסוק ידותיו ולצלע המשכן השנית. י׳ הוא לימין, חכמה, ו׳ היינו ז"א תורה שבכתב, וזה הוא שאומרים שמוח הבן שהוא ז״א, נמשך ממוח האב, שהוא חכמה. ה׳ העליונה, היינו בינה, היא בשמאל, ומשם ניתנה תורה שבע״פ, שהיא ה׳ התחתונה, היינו מלכות.
ביאור הדברים: התקונים מבאר סוד הגמרא (ברכות ו׳). מנין שהקב״ה מניח תפילין שנאמר נשבע ה׳ בימינו ובזרוע עוזו (ישעיה ס״ב) בימינו זו תורה, שנאמר מימינו אש דת למו. ובזרוע עוזו אלו תפילין. וכו'. והיינו סוד שני הצירופים של שם הוי״ה, שאומר (באות צ״ו) ותרין הויות אינון לימינא ולשמאלא כגוונא דא יהה״ו שה״ס התפילין ויוצא מן הכתוב בזאת יתהלל ה
מתהלל השכל וידוע אותי. יוה״ה ה״ס תורה. ויוצא מן הפסוק ידותיו ולצלע המשכן השנית. ומתחיל לבאר סוד התפילין, שה״ס מוחין דחול. בצרוף יהה״ו משמאלא. ואח״כ הצרוף יוה״ה בסוד תורה ומוחין דשבת מימינא.
ותחילה צריכים להבין ענין התחלקות או"א עלאין וישסו״ת לב׳ פרצופים, שהרי שניהם הם קומה אחת של ס״ג, דהיינו קומת בינה, ולמה נחלקו לב׳ פרצופים, שג״ר דקומת בינה, לקחו או״א עלאין. וו״ק של קומה זו, לקחו ישסו״ת. זה נתבאר (בע״ח שער י״ד שער או״א פרק ב׳) שהוא מכח התחלקותם בענין חסדים מכוסים, וחסדים מגולים. כי שניהם מלבישים לחג״ת דא״א, והיות שמחזה ולמעלה דא״א ששם מלובש יסוד דעתיק הוא מקום של חסדים מכוסים. ומחזה ולמטה דא״א הוא מקום של חסדים מגולים, כי שם כבר נסתיים יסוד דעתיק. לכן נתחלקו גם או"א, שאו״א עלאין המלבישים עד החזה, הם בחינת חסדים מכוסים. וישסו״ת שמלבישים מחזה ולמטה הם בחינת חסדים מגולים.
ופירוש הדברים הוא, כי הרי בינה נמצאת כבר בפרצופי אצילות לחוץ מראש א״א, והמסך דפה של ראש א"א הוא למעלה ממנה, וא״כ או״א שהם קומת בינה, היו צריכים להיות חסרי ראש וג״ר, ובבחינת ו״ק לבד, אלא כיון שבינה בשורשה היא בחינת אור של חסדים, בסוד כי חפץ חסד הוא, כי בינה נקראת הוא (עי׳ ע״ח שער מטי ולא מטי פרק ב׳) ע״כ אין שום צמצום שולט עליה, כי אין צמצום על אור החסדים. ולכן אין המסך דפה של ראש א״א, שולט עליה כלל והיא נחשבת כמו שהיא היתה למעלה מן המסך של ראש א״א, וע״כ נחשבים או״א עלאין לג״ר גמורים. הרי שכל בחינת ג״ר של הבינה היא מחמת שדרכה היא בחסדים מכוסים, שפירושם שדוחים חכמה וחפצים בחסדים. אמנם זה נוהג בג״ר דקומת בינה לבד, דהיינו בכח״ב שלה, אבל בז״ת שלה שהם ההתכללות מזו״ן שיש בבינה, שכל עיקרם הם חסדים בהארת חכמה, ואינם בסוד כי חפץ חסד הוא, א״כ מסך דמלכות של ראש א״א כבר רוכב עליהם, כי הם לא יכולים לקבל הארת חכמה בהיותם מחוץ לראשו של א״א, ואין להם הספקה מחסדים מכוסים שבג״ר דבינה, כי לחסדים מגולים הם צריכים, וע״כ הם בבחינת ו״ק בלי ראש.
הרי איך קומה אחת שהיא בינה, נתחלקה לשתי בחינות שהן רחוקות זו מזו, שג״ר שבה נחשבים כמו שהם עוד נמצאים בראשו של א״א, ואינם מרגישים שום כח צמצום ע״י המסך של המלכות שבפה א״א. וז״ת של קומה זו נצטמצמו ונעשו לבחינת ו״ק בלי ראש. ולפיכך ג״ר של הקומה נבדלו לעצמם, ונקראים או״א עלאין, שיש להם ראש. וז״ת של הקומה יצאו לעצמם בפרצוף נבדל ונקראים ישסו"ת, והם בבחינת ו״ק בלי ראש.
וכל זה נוהג בשעה שאין לאו״א עלאין רק קומת ס״ג, שהיא קומת בינה ונשמה, דהיינו בשעה שהיא מחוץ לראש א״א. אמנם בעת שאו״א משיגים קומת ע״ב שהיא קומת חכמה וחיה, דהיינו בעת שעולים לג״ר דא״א, הרי נתבטל הסבה המחלקת את או״א וישסו"ת לשני פרצופים, כי עלו ונעשו לקומת חכמה כמו א״א, ששם אין הבחן כלל בין ג״ר לז״ת, ושניהם מקבלים חכמה, ולכן נתחברו שם או״א וישסו״ת לפרצוף אחד, ושניהם הם בקומה אחת.
ובסדר התחברותם של או״א וישסו״ת, כתוב בעץ חיים שער י״ט סוף פ״ח וז״ל, הרי נמצא כי כפי האמת אבא הוא כללות או״א עלאין יו״ד שבשם, ואמא היא כללות יש״ס ותבונה, ה׳ ראשונה שבשם, אך לפרקים אנו קוראים אבא לאבא ויש״ס, להיותם שניהם בינה דמ״ה. ואמא לבינה ותבונה להיותן שניהן בחינת ב״ן לבד שהיא נקבה, עכ״ל. ופירושו הוא, שע״כ אנו קוראים לאבא ויש״ס הנעשים לאחד בשם אבא, משום שהם אז מבחינת בינה דמ״ה השבה לראש א״א, ונעשים שם לחכמה דמ״ה כמו א״א. וכן אמא ותבונה הן שניהם שם בחינת ב״ן לבד, כי קבלו שם בראש א״א בחינת חכמה דב״ן. וע״ש התחלקות זו דמ״ה וב״ן, אנו מחשבים שניהם לאבא ואמא, שאבא ויש״ס הם נקראים אבא, והם מ״ה. ואמא ותבונה נקראות אמא וב״ן. אמנם מבחינת הזווג, נבחנים אבא ואמא עלאין לבחינת אבא, וישסו״ת לבחינת אמא, ושניהם הם, שוים בקומה שוה, בעת עלייתם לראש א״א ובע״ח שי״ד פ״ח וז״ל, אמנם הזווג להוציא מוחין דז״א הנקרא עיבור ב׳ היא שירדה הבינה ונתלבשה בתבונה, ושם הוא הזווג למטה עכ״ל, וכן מבואר בע״ח ש״ד פ״ג וז״ל יש מציאות אחר ג׳ שלפעמים עולה רחל בכל פרצוף ז״א כך זאת התבונה היא שוה בארכה כמו הבינה שמתלבשת הבינה בהתבונה והן שוות עכ״ל. הרי שתבונה מקבלת למקום אמא עלאה לגמרי והזווג נעשה עם תבונה, ולא כלל עם אמא עלאה.
הרי לפנינו ג׳ דרכים בהתחברות או״א וישסו״ת לאחד. א', שאבא ויש״ס נעשים אחד ונקראים אבא, ואמא ותבונה נעשות אחד, ונקראות יחד בשם אמא. ב', שאו״א עלאין נעשים לאחד ונקראים אבא, וישסו״ת נעשים אחד ונקראים אמא. ואו״א עלאין שנקראים אבא הם בימין, וישסו״ת הם בשמאל, וקומתם שוה. ג׳ שתבונה עולה במקום אמא עלאה, והזווג נעשה עם התבונה.
וצריכים לדעת שכל ג׳ הדרכים אלו באים כאחד, כי בעת התאחדותם של או״א וישסו״ת, נבחן צד הדכורא שבהם שהוא או״א יחד, שהרי באמא עלאה אין זווג אז והיא נכללת באבא. וכן יש להבין שגם יש״ס נכלל בצד הדכורא, כי הוא זכר ובחינת מ״ה ונודע שבעת עלייתם לראש א״א, נעשה אבא כולו מ״ה, ואמא כולה ב״ן. ומבחינה זו הכרח הוא שיש״ס כלול באבא. אמנם מבחינה אחרת יש להבין, שגם יש״ס כלול באותה התבונה המשמשת בזווג עם אבא עלאה, כי נודע שאו״א כחדא נפקין וכחדא שריין, בין בשעה שהם מחוץ לראשו של א״א, ובין בעת שעולים ונכללים בראש א״א, בסוד האי שביל בהאי נתיב יתיב, כי נה״י דאבא ונה״י דאמא נכללים אלו באלו, ואלו נה״י הדכורים הכלולים בתבונה הם בהכרח מבחינת יש״ס, ולא מבחינת אבא, כי נה״י דאבא הם ממקורם בחינת חסדים מכוסים, ובחינת גילוי הארת חכמה היא ביש״ס, ולכן נה״י דכורים הנמצאים בתבונה הם כלולים מיש״ס ולא מאבא, ומבחינה זו או״א הם בימין ונקראים אבא, וישסו״ת בשמאל ושניהם נקראים אמא, כלומר בחינת ב״ן המקבלת למוחין דחכמה, דהיינו קומת ע״ב.
והענין מובן עפ״י מה שנתבאר לעיל כי או״א דאצילות הם בחינת בינה דמ״ה, ונמשכים מן בינה דא״א שיצאה מחוץ לראשו. ולכן הם נחלקים לב׳ חלקים ג״ר וז״ת, כמו בינה דאור ישר, שג״ר דבינה הם בסוד כי חפץ חסד, ואין להם נטיה לקבל חכמה, אלא בעת שבינה זו האצילה לזו״ן דאור ישר, חזרה לקבל הארת חכמה להאיר אל זו״ן, וחזרה זו של בינה לקבל חכמה נבחנת למדרגה חדשה שנתהוה בה, כי כל שינוי צורה ברוחניות, הוא מחלק את הצורה החדשה, מן הצורה הקודמת, ומדרגה זאת נקראת ישסו״ת, וז״ת דבינה, דהיינו שורשי זו״ן הנכללים בה, ומטעם זה, נמצא בקומת בינה ב׳ פרצופים משונים זה מזה, שג״ר דאותה הקומה הכוללים חב״ד חג״ת עד החזה, הם מאירים בחסדים מכוסים, וז״ת דאותה קומה שמחזה ולמטה מאירים בחסדים מגולים. ולכן בעת עלית מ"ן מז״א לאו״א, שאו"א חוזרים אז לראש א״א, אז נבחן שרק התבונה עלתה שם לזווג עם חכמה, כי או״א עלאין שהם בבחינת ג״ר אינם משנים מדתם, אלא בינה מקבלת צורת תבונה והזווג נעשה עם תבונה לקבל חכמה בשביל ז״א ועיקר מקבל הקומה הם או״א עלאין אמנם אינם מקבלים לצרכם עצמם, כי הרי הם תמיד בבחינת כי חפץ חסד, אלא שמקבלים אותה להשפיע אל ישסו״ת שהם עמהם בעת עליה בקומה שוה.
וכן ענין התחלקות זו"ן, לזו״ן הקטנים מחזה ולמטה, ולזו״ן הגדולים מחזה ולמעלה, הוא ג״כ מכח קומת ס״ג שקיבל ז״א, שאז זו"ן הגדולים הם בבחינת או״א עלאין, שהם תמיד בבחינת כי חפץ חסד הוא. וזו"ן הקטנים הנקראים יעקב ורחל, הם בבחינת ישסו״ת הצריכים להארת חכמה, ואין להם ג״ר אלא מהארת חכמה, וג״ר שבזו״ן הגדולים לא מספיק להם, רק לו״ק בלי ראש. כי ג״ר דזו"ן הגדולים הם ג״ר דבינה שהם חסדים לבד. וכן בעת שזו"ן מקבלים מוחין דחיה אין נוקבא הגדולה דז״א מקבלת המוחין דע״ב, כי דרכה בחסדים מכוסים כמו אמא עלאה, אלא שנוקבא הקטנה עולה ומקבלת מקומה של הנוקבא הגדולה, ונמצאים זו״ן מתחברים באותם הדרכים שנתבאר באו״א וישסו״ת, אשר או"א נעשים שניהם בחינת אבא, וישסו״ת נעשים לבחינת אמא. ואו״א שהם אבא מקבלים קומת חכמה, ומשפיעים לישסו״ת שהם אמא. כן גם בזו"ן, שזו״ן הגדולים נעשים לז״א לבד, וזו"ן הקטנים שניהם נעשים לבחינת רחל נוקבא הקטנה לבד והם בקומה שוה דוגמת או״א וישסו״ת במוחין דע״ב וכן נוהג ג״כ דרך הב׳ בזו"ן שנוקבא הגדולה נעשה פנימית לנוקבא הקטנה זו תוך זו, וקומתן שוות. וכן גם דרך ג׳ שז״א הגדול וז״א הקטן נעשים שניהם לאחד בקומת מ״ה וב׳ הנוקבות נעשות שתיהן לבחינה אחת ושתיהן הן בבחינת ב״ן.
אמנם במוחין דחול אעפ״י שבשעת העלאת מ״ן והזווג נכללו נה״י דא״א בחג״ת שלו וז״א עולה עמהם לחג״ת דא״א כל זה הוא בשעת הזווג אבל אחר הזווג חוזר ויורד לנה״י דא״א אלא שמקבל עמו המוחין גם ברדתו למטה וע״כ נבחן הארתו להארת ה׳ ראשונות מלמעלה למטה ליעקב ורחל (עי׳ ע״ח שער ל״ו פ״א) אבל ז״א עצמו לא עלה למקום המוחין, ומעליה זו אינם יוצאים מוחין דהולדה אלא בשביל זו"ן הקטנים, והם מקבלים תיקונם בשלימות, אך מבחינת התחלקות האצילות לי״ב פרצופים, דהיינו ד׳ פרצופי כתר: עתיק ונוקבא, ואריך ונוקבא. וד׳ פרצופי או״א: או״א עלאין וישסו"ת. וד׳ פרצופי זו״ן: זו״ן הגדולים ישראל ולאה, וזו"ן הקטנים יעקב ורחל. ומבחינה זו נשלמים הפרצופים הקטנים של י״ב פרצופי אצילות שהם אריך ונוקבא, ישסו״ת, יעקב ורחל. אבל הפרצופים הגדולים שהם עתיק ונוקבא, או״א עלאין, וזו״ן הגדולים, אין בהם בחינת מוחין דהולדה, כי כל דבר התחלקות של ה׳ פרצופי אצילות לי״ב היה כדי להמשיך מוחין שלימים דהולדה אל הפרצופים הקטנים בעת שהפרצופים העליונים עוד אין בהם שלימות.
וזה אמרו (באות צו) ותרין הויות היינו שני צרופים הכוללים כל המוחין הן מוחין דשבת והן מוחין דחול. לימינא שה״ס מוחין דהארת חכמה דימין שהם מוחין דחיה המאירים בשבת. ולשמאלא שהם מוחין דל״ב נתיבות חכמה המאירים בחול, ומשלימים לפרצופים הקטנים שבי"ב פרצופי אצילות. כגוונא דא יהה״ו הכולל את המוחין דחול בסוד תפילין דרבינו תם כנ״ל. יוה״ה הוי״ה הכוללת את המוחין דשבת. ומפרש את הצרוף הראשון של מוחין דחול, י׳ לימינא היינו חכמה, וביה ה׳ בחכמה יסד ארץ אבא עם ברתא, כי במוחין אלו נשלמים זו״ן הקטנים במוחין דהולדה הנקראים חכמה וחיה, וזו״ן הקטנים נקראים ברתא שהיא מלכות. ה׳ עלאה עם ברא וכו' ז״א נקרא ברא והוא אינו נשלם במוחין אלו ומקבל רק מוחין מקיפין מן בינה וה״ס התפילין.
וזה אמרו (באות צ״ז) ודא רזא דקרבן עולה ויורד וכו' נתבאר לעיל בהקדמה (אות ריא) שה״ס עליית המלכות לנקבי עינים ונעשתה נוקבא לחכמה שנקרא עינים בסו״ה ותלכנה שתיהן בינה ומלכות, שבזה נתחלקו פרצופי אצילות לי״ב, ויש אפשרות להמשיך מוחין דהולדה בשביל הפרצופים הקטנים, אפילו בעת שהפרצופים הגדולים עוד לא נשלמים, בסוד הארת ה׳ ראשונות ממעלה למטה כנ״ל.
וזה אמרו (באות צ״ח) מאן הוה ידע וכו' דעת ה״ס זווג בסו"ה וידע אדם, וכל התחלת התקונים היא ע״י עליית המלכות לבינה, שעי״ז ירדו בינה ותו״מ דבינה ונתלבשו בזו"ן שבזה נעשה הקשר בין עליון לתחתון, שבזמן הגדלות שמלכות יורדת למקומה, ובינה ותו״מ עולים לבינה כבתחלה אז לוקחים עמהם גם את זו"ן הדבוקים בהם ונעשו זו״ן כמדרגת בינה דהיינו שנעשו ראויים לקבל את אור העליון כמו בינה וז״ס קרבן עולה ויורד. (כנ״ל בהקדמה אות רי״א).
וזה אמרו (באות צ״ט) יוה״ה היינו הצרוף של מוחין דשבת, שהם מוחין אמיתים דחיה לז״א עצמו, ואינו צריך לכפוף ראשו למטה, אלא שמזדווג עם הנוקבא מקומתו עצמו, והנוקבא לוקחת ה׳ הספירות העליונות דז״א ממקומתם בז״א למעלה פב״פ עפ״י ג׳ הדרכים הנ״ל הבאים כאחד, ואז י׳ איהו לימינא חכמה, ו׳ תורה שבכתב וכו' כי ז״א הגדול וז״א הקטן נעשו לאחד ושניהם בבחינת מ״ה. ה׳ עלאה לשמאלא וכו' היינו לאה ורחל, ונוקבא העליונה מתלבשת בפנימיות רחל, ורחל עלתה במקום לאה לקבל את האורות המגולים הנקראים תורה שבע״פ.
ובהנ״ל מתבאר היטב החרוז של סעודת שבת בבוקר, יגלה לן טעמי דבתריסר נהמי, שאנו מתפללים שנטעום ונרגיש טעמו של עתיקא המאיר באורות מגולים בי״ב פרצופי אצילות, המרומזים בי״ב הלחמים של סעודת שבת, דאינון את בשמיה כפולא שהפרצופים הנקראים אותיות הם כפולים ומלובשים זה תוך זה עפ״י ג׳ הדרכים הנ״ל. וקלישא פירושו שמאירים באורות מגולים והזווג נעשה על מסכים קלושים, המגלים את המוחין הגדולים הנקראים מוחין דחיה.