זהר

צח) ויאמר אלקים יהי מארת וגו', מארת חסר, דאתברי אסכרה לרביי. דבתר דאתגניז נהירו אור קדמאה, אתברי קליפה למוחא. וההיא קליפה, אתפשט ואפיק קליפה אחרא. כיון דנפקת, סלקא ונחתא, מטת לגבי אנפי זוטרי, בעאת לאתדבקא בהו, ולאצטיירא בגווייהו, ולא בעאת לאפרשא מנייהו. אפרש לה קב"ה מתמן, ונחית לה לתתא, כד ברא אדם, בגין לאתקנא האי, בהאי עלמא.

פירוש הסולם

צח) ​ויאמר וכו' מארת חסר דאתברי אסכרא לרביי: מארת חסר ו' כתוב כאן, ויורה בזה שנברא מחלת אסכרה לתנוקות. כי מארת חסר ו' הוא לשון קללה, מלשון מארת ה' בבית רשע. דבתר דאתגניז נהירו אור קדמאה אתברי קליפה למוחא, כי אחר שנגנז הארת אור קדמון, נברא קליפה למוח.
ביאור הדברים כי עד כאן נתבארו ג' ימים הראשונים שהם ג' הספירות חג"ת דז"א, ועתה מבאר יום הד' שהוא נצח דז"א, שעמו נתקנה גם הנוקבא דז"א. וכבר ידענו בג' ימים הראשונים שבכל מקום שנאמר יה"י הוא לשון מיעוט: יהי אור, יורה, שנכנס י' באור ונעשה אויר, והג"ר נסתלקו, (כנ"ל באות ל"א) יהי רקיע, יורה שנעשה רקיע תחת ב' אותיות א"ל דאלקים, ואותיות הי"מ האלקים ירדו למטה למדרגת זו"ן, ונעשו ימ"ה (כנ"ל באות נ"ט). והנה מכל אלו המיעוטים לא יצאו קליפות, אלא שג' הספירות בינה ות"ת ומלכות נפלו למדרגה שמתחתיהם. אמנם כאן כשהמדובר היא בהנוקבא דז"א, שהיא ספירת המלכות, שהיא בסיום עולם אצילות, שאין עוד תחתיה שום ספירה דקדושה, הנה הספירות שנפלו ממנה, נעשו מהם קליפות, כי יצאו ממדרגת אצילות דקדושה ובאו לבי"ע, ששם מקום הקליפות, כי כל אור הנופל מאצילות לבי"ע, נחשב לו למיתה ולנפילה לקליפות. ולפיכך כל מיעוט ומיעוט שנעשה ביום הרביעי דמעשה בראשית בהנוקבא דז"א, נבראו ממנו קליפה.
וזהו אמרו יהי מארות, מארת חסר, דאתברי אסכרא לרביי, כי יה"י יורה ענין מיעוט והסתלקות כנ"ל, אבל כאן בהנוק' נברא מהמיעוט, קליפה, וע"כ כתיב מארת חסר, שהיא לשון קללה, כי מהמיעוט הזה נבראה הקליפה הנק' אסכרה, שהורגת הילדים שלא טעמו טעם חטא, מחמת חטאים של המולידים, כמ"ש והולך. ועתה מבאר סדר השתלשלות הקליפות שיצאו מהמיעוטים שבנוקבא, דבתר דאתגניז נהירו אור קדמאה, אתברי קליפה למוחא, דאחר שנגנז האור הראשון שהיה אדם רואה בו מסוף העולם עד סופו, ונתמעט המלכות מחמת זה, נבראה קליפה להמוח, שיצאה קליפה כנגד המלכות, שה"ס קליפה קודמת למוחא, כלומר שהקליפה היא הכנה ליציאת המוחין, כמו קליפת הפרי שהיא הכנה ליציאת הפרי. וקליפה זו נקראת לילית קדמאה, שהיא שורש הקליפות. ואין לה אחיזה רק לעומת המלכות בלבד, ולא כלום בט"ס הראשונות.
וההיא קליפה אתפשט ואפיק קליפה אחרא: וקליפה ההיא נתפשטה והוציאה קליפה אחרת. היינו בעת שנאמר יה"י מאורות, כי המלה יה"י יורה החזרת הבינה לו"ק בסוד מ"י (כנ"ל דף מ"ג ד"ה יהי על). כי המסך עם המלכות עלו תחת ב' האותיות א"ל דאלקים וג' אותיות הי"מ נפלו למטה ונעשו מים תחתונים הנקראים ימה. כנ"ל בדף ס"ד ד"ה יהי) אשר אז נתרבה ועלה כח הצמצום שבהמלכות גם על מים עליונים הי"ם, שהם בינה ות"ת ומלכות. שהרי נעשו למים תחתונים כמו המלכות. וז"ש וההיא קליפה אתפשט ואפיק קליפה אחרא, כי נתפשטה ונאחזה גם במים עליונים הי"ם בעת שנתערבו במים תחתונים ונעשו ימ"ה, כנ"ל. וז"ש כיון דנפקת סלקא ונחתא כיון שיצאה הקליפה עלתה וירדה. כלומר, בעת שיצאה סלקא ונאחזה במים עליונים, ואח"כ, כשירד המסך מתחת אותיות א"ל למקומו והחזיר אותיות הי"מ למדרגתו (כנ"ל אות ס"ח) אז ונחתא, ירדה הקליפה מהם, מטת לגבי אנפי זוטרי בעאת לאתדבקא בהו ולאצטיירא בגווייהו ולא בעאת לאפרשא מנייהו, והגיעה לפנים דקטנות, היינו לזו"ן בעת שיש להם מוחין דקטנות, ורצתה להתדבק בהם ולהצטייר בתוכם, ולא רצתה בשום אופן להפרד מהם. כי בעת שיש לזו"ן רק מוחין דקטנות יכולה הקליפה להאחז בהם.
אפרש לה קב"ה מתמן ונחית לה לתתא כד ברא אדם, בעת שברא לאדם הראשון הפריד אותה הקב"ה משם, וירדה לה למטה, דהיינו שירדה להיות רק כנגד המלכות כמו הקליפה ראשונה לילית קדמאה. וז"ש בגין לאתקנא האי בהאי עלמא, בכדי לתקן אותה בעולם הזה. דהיינו רק כנגד המלכות לבדה, ולא כלום למעלה ממנה.