זהר

צח) ובגין דאברהם איהו מים, שוי זרעיה בגלותא דאדום ובגין דא כבד לימינא דאברהם, ומרה, דכבד חרב דיליה, איהי מרה, אתמר בה ואחריתה מרה כלענה. ואי חובין מתרבין בבנוי דאברהם דאינון בגלותא דאדום, אתיקר ביה מרע עלייהו מסטרא דכבד, דרועא ימינא צריך לאלקאה לאקזא דמיה מניה, דמאן דנטלין מניה ממוניה, כאילו שפיכו דמיה, ואשתאר עני, דעני חשוב כמת.

פירוש הסולם

צח) ובגין דאברהם איהו וכו': ומשום שאברהם הוא מים, דהיינו חסד, לכן אם זרעו פוגם בחסד, משים זרעו בגלות אדום, שהוא פסולת הגבורה שמשמאל, ושם מקבלים עונשם. להיותם בהיפך ממדתם. ומשום זה נמצא הכבד וכן המרה שבכבד לימינו דאברהם, דהיינו לימין הגוף, החרב שלו, דהיינו המלכות דקליפת עשו, היא מרה. שנאמר בה ואחריתה מרה כלענה. ואם העונות מתרבים בבניו של אברהם, דהיינו באותם הנמשכים מצד החסד, שהם ניתנים בגלות אדום ונכבדת עליהם המחלה מצד הכבד, צריכים להלקות ולהקיז דם מהזרוע הימנית, דהיינו מצדיקים הנמשכים מצד החסד, ולא מאותם הנמשכים מצד הגבורה כי הפגם הוא באותם הנמשכים מחסד, ומי שלוקחים ממנו כספו, הוא כאלו שפכו דמו, כי נשאר עני, ועני חשוב כמת.