תוכן

צז) וצריכין אנו לבאר מאמר זה בהתכת לשונו ומתוכו יתבאר תירוץ לקושיא זו, הנה הוקשה לו שינוי הלשון, כי בכל מקום אומר בורא, עושה, והיה ראוי שיאמר ג"כ מוציא לחם וכו', מ"ט דאמר הכא המוציא. ותירץ, כי כל הדברים שהם נעלמות מן עולם הבינה עצמה בסוד היותה מ"י, קודם שנקראת אלהים, וזהו מרזא עלמא עלאה סתירה, ולא אמר מרזא דעלמא עלאה לבד, וכן למטה אמר, לאתחזאה דהא מעלמא גניזא וסתירא איהו, בסוד מי, שהוא מורה על העלם, קודם שנקראת אלהים. ולפיכך נסתרה ה' משם, כי ה' מורה עליה, שעשתה איזו פעולה חוצה לה. אבל כשהוא מדבר בעצמות הה"א, ובחלק מן חלקיה, אי אפשר להזכירה, כי עדין אינה ה' עד שתגמר. ולפיכך נסתרה ה' משם, ולכן כשאמר בורא השמים, לא אמר הבורא, כי הכונה על ת"ת שבבינה עצמה, וכן עושה ארץ, על המלכות שבבינה עצמה, ואינה נקראת ה' אלא בהיות בה שתי מדות אלו: ת"ת, ומלכות. בסוד ה', ד"ו. והמאציל בה שני מדות אלו הוא חכמה, ולפיכך נסתרה ה' משם, כי מורה על גבוה מעל גבוה, המאציל בבינה עצמה מדות אלה, וזהו דהא מעלמא גניזא וסתירא איהו. האמנם הדברים הנגלים יותר, בסוד בינה הנקראת אלהים, כתיב בה"א, כי כבר נגמר אצילותה, ונקראת אלהים, להוליד ולאפקא טמירין לתתא, ורוצה לגלות הדברים הנעלמים בה, ולהוציאם לחוץ, כגון המוציא במספר צבאם, המורה על דאפיק טמירין. וכן הקורא למי הים, הוא סוד התפשטות מ"י החכמה העליונה הנקראת י"ם, על פני ארץ, היא מלכות. כל אלו, הכונה בהם גילוי יותר ממה שהיו, והתפשטות למטה, ולפיכך הוא בה"א. וזמ"ש, וכל מילין דאינון מעלמא דאתגליא יתיר, כתיב בה"א כו', כלהו מרזא דעלמא תתאה איהו. לומר: שכולם הכונה גילוי והתפשטות למטה, ולא מרזא דעלמא תתאה, ולא אמר דרגא תתאה כמ"ש כאן. נמצא שמ"ש כאן, ומ"ש בפרשת תרומה, הכל הולך אל מקום אחד, ואינם סותרין זה את זה, שכולם מתאימות. כי כאן אמר המוציא דלית דכוותה, הכונה על בינה שנקראת בשם אלהים, לאולדא ולאפקא טמירין לגלות ולהתפשט. וזהו עצמו שאמר בפרשת תרומה, כל מילין דאינין מעלמא דאתגליא יתיר, וכדפרישית.