זהר

צו) ותו הוא ירד והכה את הארי. בזמנין קדמאין, כד האי נהר הוה משיך מימוי לתתא, הוו קיימין ישראל בשלימו, דדבחין דבחין, וקרבנין לכפרא על נפשייהו, וכדין, הוה נחית מלעילא דיוקנא דחד אריה, והוו חמאן ליה ע"ג מדבחא, רביץ על טרפיה, אכיל קרבנין כגבר תקיף. וכל כלבין הוו מתטמרין מקמיה, ולא נפקי לבר.

פירוש הסולם

צו) ותו, הוא ירד וכו': ועוד. הוא ירד והכה את הארי. בזמנים הראשונים, כשהנהר הזה היה מושך מימיו למטה, היו ישראל נמצאים בשלימות, כי היו זובחים זבחים וקרבנות לכפר על נפשותיהם, ואז היתה יורדת מלמעלה דמות של אריה אחד, והיו רואים אותו על המזבח רובץ על טרפו, אוכל הקרבנות כאיש גבור, וכל הכלבים, דהיינו המקטריגים, היו נחבאים מלפניו, ולא יצאו לחוץ. לקטרג.
ביאור הדברים, האש של גבוה שהיה רבוץ על המזבח בבית המקדש, אמרו ז"ל (יומא כא:) שהיה ​רבוץ כאריה, שהיה שורף את הקרבנות שב"י מקריבים עליו, וז"ש בזמנין קדמאין, כד האי נהר הוה משיך מימוי לתתא, הוו קיימין ישראל בשלימו, כי מטרם שנתבטלה הארת עתיק, והאורות העליונים, היו נמשכים לישראל, כנהר שמימיו נמשכים ממעלה למטה בלי הפסק, הנה אז היו ישראל בכל שלימותם. דדבחין דבחין וקרבנין לכפרא על נפשייהו, שעם הקרבנות שהיו זובחים, היו מעלים מ"ן לזווג העליון שעל המסך, ונמשכו מיין דוכרין שהם המוחין, שעי"ז נתקרבו בדבקות גדולה לאביהם שבשמים, וכל הקלי' ברחו ונתרחקו מהם, שה"ס לכפרא על נפשייהו, כי התרחקות הקליפות מעל הנפשות נבחנת לכפרה, בדמיון בגד מוכתם ומלוכלך בכתמים, שע"י רחיצה מעבירים ומכפרים כל הכתמים מהבגד. וע"כ נק' קרבנות, שמקריבין את ישראל לאביהם שבשמים, וכיון שהיו על שלימותם והיו מעלים מ"ן רק לעשות נ"ר ליוצרם, היה המ"ן עולה עד הבינה, ששם אור החסדים והשפעה בסוד אריה, שהוא שם החסד, ונבחן שהאריה של הבינה קבל המע"ט והמ"ן שהעלו בני ישראל. וראו איך המ"ן שלהם הוא בחינת טרף לבינה עלאה, ואור החסדים של בינה נמשך בסוד או"י על המ"ן, והיה או"י רובץ על הטרף, דהיינו המ"ן, ואוכל אותו.
וענין אכילת האריה את הקרבן, הוא, כי עקרו של הקרבן, הוא המ"ן העולה לחיזוק המסך ולהעלאת או"ח כנ"ל. ומכיון ששיעור גודל או"י נמדד במדת האו"ח שעולה מעל המסך, הרי נבחן, שהאו"י נזון מהמ"ן ומתגדל ומתקיים על ידו, בדוגמת בעל החיים שמתקיים וגדל ע"י המזונות שאוכל. וכן כל חיותו של החי הגשמי תלויה במזונות שאוכל, שבהפסקתם הוא מת, כן האור העליון תלוי באו"ח העולה מהמסך, ובהפסק האו"ח הוא מתבטל מתחתון. וז"ש נחית מלעילא דיוקנא דחד אריה דהיינו, אור הבינה הנמשך ממעלה למטה בסוד או"י, הוא בדיוקנא דאריה, דהיינו בצורת השפעה כטבע הבינה. והוו חמאן ליה ע"ג מדבחא רביץ על טרפיה שראו את האו"י שהוא מתלבש ורובץ תוך האו"ח העולה מהקרבן, שהוא טרפו ומזונותיו כנ"ל. אכיל קרבנין כגבר תקיף, שהוא אוכל וגדל ע"י הקרבנות כאיש גבור, כי לפי שהיו ישראל בשלימות, היתה מדת ההשפעה, שהיא העלאת מ"ן ואו"ח, בגבורה גדולה ממטה למעלה, כי קומת האו"ח נמדדת במדת גדלה של הכאת המסך ברתת וזיע הדוחה האור העליון ממטה למעלה. וכמדת גדלות קומתו של עליית האו"ח, כן קומת האו"י הנמשכת בו. וע"כ אם קומת האו"ח עולה בגבורה גדולה, נבחן, שהאריה אכיל קרבנין כגבר תקיף בקומה זקופה בגבורה, כי ע"י הגבורה מתגדלת ועולה קומתו. (עי' כל זה בספרי פתיחה לחכמת הקבלה דף ד' אות י"ד).
וזהו אמרו וכל כלבין הוו מתטמרין מקמיה ולא נפקי לבר, כי הקליפה של הקבלה לעצמה, מכונה בשם כלב. כמ"ש בזוהר על הכתוב, ​ולעלוקה שתי בנות הב הב (משלי ל'), דצווחין ככלבא ואמרין הב לן עותרא דעלמא הדין, הב לן עותרא דעלמא דאתי. והיא הקליפה החזקה ביותר, ואחיזתה מתחזקת ביותר כנגד אור היחידה. בסו"ה ​הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי (תהלים כ"ב), והיא הלעומת של האריה דאכיל קרבנין הנזכר. כי כמו שהאריה, שה"ס החסד, הוא כולו להשפיע ולא לקבל כלום, כמ"ש חז"ל במדת החסיד, ​שלי שלך ושלך שלך (אבות פ"ה), כן קליפת הכלב היא כולה לקבל ולא להשפיע כלום. כמ"ש בחסידי אומות העולם, ​שכל חסד דעבדין, לגרמייהו הוא דעבדין (ב"ב י':). כי הם קשורין בקליפת כלב. וז"ש, כי בזמן שהיו ישראל שלמים, וזכו לבחינת אריה, אכיל קרבנין, הנה אז כל כלבין הוו מתטמרין מקמיה ולא נפקי לבר, כי העלו מ"ן בגבורה גדולה, שבזה נתנו כח למסך שבמלכות לדחות האור העליון ממנו ולמעלה בגבורה גדולה, שמתוך כך נמצאה מדת האו"ח שהיתה בקומה גבוהה מאד, בסוד אכיל קרבנין כגבר תקיף, ולפיכך, גם אלו הקליפות הקשות שהן הכלבים, כולן ברחו ונסתתרו מפחד גבורתו של האריה ההוא, ולא יצאו ממחבואן לחוץ.