זהר

צה) וכרסייא קדישא נפלת, הה"ד ואני בתוך הגולה. ההוא דרגא דאקרי אני, הוא בתוך הגולה. אמאי, על נהר כבר, על נהר דנגיד ונפיק דפסיק מימוי ומבועוי, ולא אנגיד כד בקדמיתא. הה"ד ונהר יחרב ויבש, יחרב בבית ראשון, ויבש בבית שני. ובג"כ הוא הכה את שני אריאל מואב.מואב: דהוו מאב דבשמיא, ואתחרבו ואשתציאו בגיניה, וכל נהורין דהוו נהירין לישראל כלהו אתחשכו.

פירוש הסולם

צה) וכרסיא קדישא נפלת וכו': והכסא הקדוש, שהוא המלכות, נפל. ז"ש ​ואני בתוך הגולה, היינו אותה מדרגה הנקראת אני, שהיא מלכות, היא בתוך הגולה. למה. על נהר כבר, שפירושו, על הנהר הנמשך ויוצא שמכבר, ועתה כלו מימיו ומבועיו, ואינו נמשך כבתחילה. ז"ש, ​ונהר יחרב ויבש, יחרב בבית ראשון, ויבש בבית שני. ומשום זה כתוב, ​הוא הכה את שני אריאל מואב. מואב פירושו, שהם מהאב שבשמים, ונחרבו וכלו בשבילו, וכל האורות שהיו מאירים לישראל, כולם נחשכו.
פירוש. כרסייא מורה על מיתוק המלכות בבינה, שה"ס כסא הרחמים, שעל ידו מושפעין כל המוחין בשתא אלפי שני, לכלהו פרצופי אבי"ע. וז"ש כרסייא קדישא נפלת שמתוך ביטול המסך דב"ן, נתבטל ונפל גם המסך דס"ג שה"ס כרסייא, הה"ד ואני בתוך הגולה, ההוא דרגא דאקרי אני, הוא בתוך הגולה. אני ה"ס מלכות דעליון הנעשה כתר לתחתון, כי אותיות אני, הן אותיות אי"ן שהוא שם הכתר. ונודע שמלכות דעליון זו היא כל הקשר שבין הפרצופין, שכל עליון עושה הזווג על המלכות שלו המוציאה או"ח המלביש האו"י דעליון, ואח"ז יורדת המלכות דעליון, בסוד ע"ס דאו"ח שלה, שבתוכם קומת האו"י, ומתלבשת בתחתון. ונמצא עתה אשר ההוא דרגא דאקרי אני, הוא בתוך הגולה, כי נתבטל ממנה הזווג עם האור העליון, ונפסק האור העליון מכלהו פרצופין, וזה אמרו אמאי, על נהר כבר, על נהר דנגיד ונפיק, דפסיק מימוי ומבועוי, כי בהיותה מתוקנת במסך, היא נק' נהר דנגיד ונפיק, כלומר, שהאור העליון נמשך על ידה לתחתון, כמו מימי נהר הנמשכים והולכים בלי הפסק. אבל עתה כשנתבטל המסך, נבחנת בחינת הנהר הזה בשם נהר כבר, שמכבר היה נהר ולא עתה, כי עתה פסיק מימוי ומבועוי, מימוי, היינו האור העליון שהיה נמשך בו. ומבועוי, היינו המסך, שבהיותו מתוקן בה היה נבחן למבוע, כי השפע היה קשור בו ונובע ממנו בלי הפסק. ועתה נפסק כל זה ולא אנגיד כד בקדמיתא, שאינו נמשך ממנו האור העליון כמו מקודם. הה"ד ונהר יחרב ויבש, יחרב בבית ראשון, ויבש בבית שני, אמא נק' בית ראשון והתבונה נק' בית שני. ועל בית ראשון יאמר יחרב, כי בו נפסק הזווג, משום שהמבוע שהוא המסך נחרב. וכיון שאין זווג באמא עלאה, נמצאת התבונה יבשה לגמרי, וע"כ על התבונה אומר, ויבש.
וז"ש, מואב, דהוו מאב דבשמיא וכו': כי שורש המוחין דב' המקדשין הוא מאבא שהוא האב שבשמים, כלומר המאיר לז"א הנק' שמים, שאורותיו העלו זו"ן לישסו"ת במקדש שני, ולאו"א עלאין במקדש ראשון. שהם נחרבו עתה ונחשכה, בגיניה היינו בגין הפסקת השפע דגופא דעתיק יומין, וכל נהורין דהוו נהירין לישראל כלהו אתחשכו, כלומר, לא רק המוחין הגדולים דב' מקדשין נחשכו,אלא כלהו נהורין שהיו מאירים לישראל נחרבו, דהיינו אפילו האורות דו"ק ואורות דבי"ע.