צה) והנה אחר הראש הג' נסתם העצמות העליון בקרומא דאוירא, ויורד האור דרך השערות כאור השמש העובר דרך נקבים קטנים, וזה לאבא, דאבא לבד מתפשט בו העצמות העליון מבלי לבוש, משום דאתכלל במזלא ונחשב כעתיקא, אבל הז"א ע"י אבא נעשה, כי נתפשט העצמות ונתלבש בו, ועל ידו נעשה בו שלשה מוחות.
צה) אחר הראש הג' נסתם עצמום העליון בקרומא דאוירא ויורד האור דרך השערות וכו' וזה לאבא וכו' אבל הז"א ע"י אבא נעשה. ולכאורה תמוה, שהרי לעיל אומר, שמוח החכמה דז"א מקבל משערות רישא דא"א, וכן בכ"מ. אכן יש כאן ענין עמוק, שאנו מחויבים להבין היטב. ומתחילה נבין מהי הסתימא שנעשה אחר הראש הג' בקרומא דאוירא שאומר הרב. וצריכים לזכור כאן היטב כל המתבאר בחלק י"ג, בענין ההפרש של ע"ב דא"א בעת יציאתו בהעליון שלו, שהוא רדל"א, אל בחינת ע"ב דא"א הנשאר בו אחר שנולד ובא למקומו עצמו. כי בעת יציאת המוחין דע"ב דא"א בעת התכללותו ברדל"א, לא היו הג"ר שלו מלובשים בם' דצל"ם, הנקרא עזקא דכיא, אלא היה מגולה כמו ע"ב דא"ק וע"ב דנקודים, שאין שם כלל התלבשות הזו דםל"צ דצל"ם. אלא אחר שנולדו המוחין האלו ובאו לא"א למקומו עצמו, המה נתכסו בלבושי מל"ץ, בסוד עזקא דכיא. שפירושו שג"ר דע"ב שהם בחינת גלגלתא דא"א, נקבעו להיות בבחינת אוירא, שאין הי' נפיק מאויר שלהם, וכל גילוי חכמה אינה אלא בל' דצל"ם, שבו נפיק י' מאוירא ואשתאר אור. ונמצאים הג"ר שהם בחינת או"א עלאין ועצם חכמה, שהם בבחינת חסדים מכוסים גם עתה כמקודם לכן. אלא הל' דצל"ם, שהיא בחינת ישסו"ת ובינה, בהם נפיק הי' מאויר, והארת חכמה מאירה שמה. וכבר ידעת ההפרש מהארת חכמה של ישסו"ת, להארת חכמה דאו"א עלאין. כי בישסו"ת אין הת"ת, שהוא הנושא להארת חכמה, מאיר עם חכמה שלו, אלא בהתלבשות של היסודות דאו"א, שאין זה הארה גמורה של חכמה, אלא בבחינת אורחא למעברא ביה בלבד. אמנם באו"א עלאין עצמם, בשעת עליתם לג"ר דא"א ונכללים בו עם המ"ן של הדיקנא, שאז הת"ת מאיר מבחינת היותו בפני עצמו, בלי שום כסות של היסוד, שזה גורם שיבת הבינה לחכמה ממש. ע"ד שבינה שבה לחכמה בעת שבינה דאו"י האצילה לז"א דאו"י. שאז החכמה מאירה בפרצוף בכל שלימותה והדרה.
ותדע, שזה כל ההפרש מע"ב המגולה בלי התלבשות בעזקא דכיא, שהוא ם' דצל"ם, אל ע"ב המתכסה בעזקא דכיא. כי בע"ב המגולה, נמצא הת"ת שהוא הנושא להארת חכמה, מאיר שם בג"ר דע"ב, מבחי' היותו בפני עצמו בלי הנרתק של היסוד. ונמצאת הבינה דבחינת או"א עלאין, שהם הג"ר דע"ב, ששבה להיות חכמהממש, כנ"ל. משא"כ בע"ב המלובש בעזקא, שהוא הם', אין הת"ת שהוא הנושא להארת חכמה יכול להתגלות לגמרי, שהעזקא מעכבת עליו ואינה נותנת לו להגלות שם. אלא בהל' דצל"ם, שהיא בחינת ישסו"ת ובחינת ו"ק דמוחין דע"ב. אשר הגם שהי' נפיק שם מאוירא, ואור החכמה מתגלה בת"ת, אכן אין הת"ת ההוא מאיר מבחינת היותו בפני עצמו, אלא מבחינת הלבוש של היסוד. שה"ס חמה בנרתיקה, שאין השמש מאיר לפי כחו עצמו, אלא לפי שיעור של הנרתק, שהוא הלבוש אליו, שהם המסכים דצר וקצר דיסודות דאו"א, הנקראים עיטרא דגבורה, כנ"ל (דף אלף תקמ"ב ד"ה אמנם ע"ש).
ועם זה תבין בבהירות, את הקטנות דאבא והקטנות דאמא, מבחינת קטנות דקומת ע"ב. כי מחמת התיקון של מל"ץ הנ"ל, שנתקנו בו נה"י דעתיק ללבושי מוחין לא"א כנ"ל, שגרם לכיסוי דג"ר דע"ב בעזקא דכיא, שזה היה מחמת השימוש דרדל"א עם המסך דצמצום ב' לצורך אצילות ולידת א"א, כנודע. הנה נעשה בזה ב' מיעוטים. א', הוא העלם האור דג"ר דע"ב המגולה, מחמת שהג"ר נתקנו בעזקא, שהיא בחינת אחורים דאמא הדוחים חכמה. ובחינת המסכים ששמשו בקומת ע"ב המגולה, יצאו מבחינת ראש דא"א, בבחינת מותרי מוחא, ונעשו לשערות רישא ודיקנא. ומיעוט הזה גרם לאבא דאצילות שישאר בבחי' ו"ק בלי ראש. כי במוחין דא"א עצמו, אין הכיסוי דעזקא דכיא נחשבת לשום מיעוט, משום שהכיסוי הזה מחבר את הגלגלתא עם הרדל"א שיהיו כמו ראש אחד. מטעם שהמסך שבפה דרדל"א אינו שולט על בחינת ג"ר דבינה, שיוציא אותה מבחינת ראש. וע"כ משיגה הגלגלתא מתוך הלבוש של העזקא מעלה גדולה מאד, כי זה מדביק אותה אל הראש דעתיק, כמבואר. אכן לפרצוף תחתון מא"א, דהיינו אבא עלאה, שהוא מוכרח לקבל מבחינה שכנגדו בראש דא"א, דהיינו מבחינת גלגלתא שלו, שהם בחינת ג"ר דע"ב ואו"א עלאין. ואחר שהגלגלתא נתכסה בעזקא בחסדים מכוסים דג"ר דבינה, אין לאבא ג"כ, אלא בחינת חסדים מכוסים בלי חכמה, שבערך אבא הוא ו"ק בלי ראש. והנך מוצא שזה המיעוט של הגלגלתא שנתכסה בם' דצל"ם, גרם לאבא דאצילות להיות לבחי' ו"ק. ונתבאר מיעוט הא', שה"ס המ"ן דדיקנא.
ומיעוט הב' שנעשה בסבת התלבשות המל"צ שנתחדש בא"א, הוא יציאת הבינה לחוץ מראש דא"א לגמרי ונעשית לבחינת גרון, לגוף. כי אחר שנתקן הגלגלתא דא"א בבחינת ם' דצל"ם, נמצא הזווג דאמא עלאה עם החכמה הכלולים בגלגלתא, כי כח העזקא רוכב עליהם שלא יזדווגו לגלות חכמה, כנ"ל. וזה גרם לבינה דא"א עצמו, שתתפרד לגמרי ממו"ס דא"א ולהתלבש ג"כ בבחינת אחורים הדוחים חכמה. שמבחינה זו גם אמא עלאה דאצילות חסרת ראש, כי אין לה בחינת הזווג עם אבא עלאה, להיותם שניהם כלולים בבחינת ג"ר דע"ב, שהוא הגלגלתא, ומוכרחים לקבל רק משם. ואפילו אמא עלאה אינה יכולה לקבל מן הל' דצל"ם, שהיא בחינת ישסו"ת, ולא אמא עלאה. וזהו שנבחן לבחינת המיעוט שליציאת אמא לחוץ, שהוא מיעוט הב', שהמ"ן שלה הם הבנים, דהיינו הזו"ן.
והנה נתבארו היטב ענין הקטנות דאו"א דאצילות, שאע"פ שיש להם קומת ס"ג בקביעות, מ"מ כיון שהם משורשם בחינת ע"ב, הם סובלים את ב' המיעוטים שנעשו ע"י התלבשות הג"ר דא"א במל"ץ דצל"ם. שמיעוט הא' מיוחס לאבא עלאה, שהוא חכמה דע"ב, והמ"ן של החזרת קומתו הם בחינות שערות רישא ודיקנא. כלומר, שבהיות השערות רישא ודיקנא מבחוץ לפרצוף דראש א"א, אין בהם אלא בחינת ו"ק של הע"ב המגולה, כי ע"כ אינם יכולים להכלל בהפרצוף, אחר שהג"ר דע"ב נעלמו בבחי' מקיף חוזר. וע"כ שערות רישא ודיקנא אלו אינם משפיעים לאבא עלאה רק קטנות דע"ב, ומעמידים אותו בבחינת חסר ראש. ואין לו תיקונו רק ע"י עליתו אל הג"ר דא"א בעת שא"א מחובר עם רדל"א. שאז נכנסים שוב השערות רישא ודיקנא לבחינת מסכים ומ"ן אל קומת ע"ב המגולה היוצאת עתה מחמת התכללותם ברדל"א, שאין מל"ץ דצל"ם נוהג שם. והעזקא נפתחת ובינה חזרה להיות חכמה, ות"ת דמוחין שב להיות הנושא להארת חכמה כמו בהע"ס דאו"י, דהיינו בבחינת היותו בפני עצמו, להיותו בבחינת ג"ר דע"ב, דהיינו באו"א עלאין, ששם מקום גילוי הת"ת בבחינת עצמו, כנ"ל ע"ש. ועד"ז מתתקן ג"כ מיעוט הב' דאמא עלאה, שע"י עלית הז"א למ"ן, וע"כ גילוי המוחין דע"ב המגולה כנ"ל, חוזרת לראש דא"א, ומזדווגת שם עם אבא עלאה. והבן היטב אלו ב' מיעוטים ובחינת תיקונם ע"י המ"ן דשערות.
ועם זה תבין היטב ענין ב' המזלות שהם תיקון ח' שנקרא ונוצר חסד, ותיקון י"ג שנקרא ונקה. שהם בחי' ו"ק דע"ב המגולה כנ"ל, וע"כ נקראו דעת דאו"א. ומזל ונוצר הוא בחינת עטרא דחסד, דהיינו בחינת ת"ת, והוא בחינת ת"ת מבחינת היותו בפני עצמו מחוץ לנרתק, כמו בע"ס דאו"י, והוא משמש לאבא עלאה, והוא בחינת הט' דאו"י ממעלה למטה. ומזל ונקה הוא עטרא דגבורה, דהיינו המסכים שביסוד, המעלים ט' דאו"ח ממטה למעלה, והיא משמשת לאמא עלאה. ונודע, שעיקר הנושא להארת חכמה הוא הת"ת, שהוא מזל ונוצר, ולפיכך הוא מיוחס להט' דאו"י שממעלה למטה, שהוא בחינת יוסף, דהיינו צדיק דעייל בה, כנ"ל. ומזל ונקה הוא הנושא לבחינת המסכים, ולפיכך הוא בחינת הט' דאו"ח שממטה למעלה, והוא בחינת בנימין, דהיינו צדיק דנפיק מינה. ולפיכך מזל ונוצר הוא עטרא דחסד שבאבא. ומזל ונקה הוא עטרא דגבורה שבאמא. והבן היטב.
ועם זה תבין ביותר דברי הרב (דף אלף תקכ"א אות נ') שאומר שמזל "הח' הוא בחי' הת"ת שבזקן, ומזל הי"ג הוא בחינת יסוד שבזקן הכלול מזכר ונקבה". דהיינו כמבואר, שמזל הח' הוא עטרא דחסד, ומזל הי"ג הוא עטרא דגבורה שהוא בחינת המסכים שביסוד. שהם בחינת זכר ונקבה, דהיינו בחינת צר שהוא התכללות מן יסוד אבא, ובחינת קצר שהוא מסך דיסוד אמא שהיא נקבה. וז"ש,שהוא בחינת יסוד הכלול מזכר ונקבה. וע"כ אומר, שמזל הח' משפיע למזל הי"ג.
וזה שמסיים שם "ואז בהיות שם זו"ן בסוד עיבור באו"א, מתעורר מזלא דדיקנא בהתלבשותו תוך או"א, ואז מורישין מוחין הראוים להוליד ברישיהון דזו"ן". והנך רואה איך הרב מדייק לומר, שמזלא דדיקנא מתעורר בעת התלבשותו באו"א, שרק אז מושפע המוחין דהולדה. ודיוק הזה הוא, כי אין מוחק דהולדה באים אלא מע"ב המגולה, להיותם בו בחי' הת"ת, המאיר בהארת חכמה שלו בהיותו בפני עצמו מחוץ לנרתק דיסוד, שזה נחשב להארת חכמה שלמה. ונתבאר לעיל שאין זה נוהג אלא בעת שאו"א מלבישים לג"ר דא"א, שב' המזלין הח' וי"ג משמשים לדעת שלהם. שאז נמצא מזל ונוצר למעלה בפני עצמו, מחוץ למזל ונקה שהוא נרתיקו. כי חיבורם של או"א הם בבחינת היסודות שלהם הכלולים שניהם במזל ונקה, אבל בחינת הת"ת עצמו מגולה לחוץ מנרתיקו. ואז דוקא, דהיינו מבחינת הת"ת המגולה, מושפעים המוחין דהולדה לזו"ן.
אמנם הזו"ן עצמם, אינם מקבלים אלו המוחין דע"ב רק ממזל ונקה לבד, כלומר מבחינת ב' היסודות דאו"א שהם כלולים שם, כנ"ל. ולפיכך כבר אין בחינת הת"ת מגולה שם מבחינת עצמו, אלא ממדת היסודות מתוך הנרתק שבהם, שע"כ אין בו אלא בחינת הארת חכמה מבחינת אורחא למעברא ביה, כנ"ל. וזה נוהג בכל השתא אלפי שני שאין בחינת הת"ת של המוחין דע"ב מגולה בזו"ן מבחינת היותו בפני עצמו מחוץ לנרתק, אלא מתוך נרתיקו, כמבואר. ובאלף הז', אחר גמר תיקונם דשתא אלפי שני, אז יתגלה הארת הת"ת בז"א מחוץ לנרתיקו, ואז יתגלה האלף הז', שה"ס וחד חרוב. כי אז יוציא הקב"ה חמה מנרתיקה, כי הת"ת הזה, ה"ס חמה, כנ"ל בדברי הרב, בסוד שמשא וסיהרא הנעלמים, ע"ש. וכשהוא מאיר בבחינת היותו בפני עצמו, כמו במזל הח' דדיקנא, נבחן ליציאת חמה מנרתיקה, שהצדיקים מתרפאים בה וכו', כמ"ש בדברי רז"ל. ועם זה תבין מ"ש הרב, שאפילו בשבת במנחה שז"א עולה לא"א, אינו עולה למזל ונוצר, אלא לד' תיקוני דיקנא תתאין שלמטה ממזל ונוצר, כנודע. דהיינו כנ"ל, שבמשך שתא אלפי שני, הוא מקבל מוחין דע"ב מבחינת חמה בנרתיקה, דהיינו מהארת הת"ת המלובשת ביסודות דאו"א במקום המזל ונקה, ששם עומדים היסודות דאו"א. ואינו עולה למזל ונוצר, שהוא ת"ת בהיותו מחוץ לנרתיקו, אלא באלף הז' כנ"ל.
וזה אמרו "אחר ראש הג' נסתם עצמות העליון בקרומא דאוירא, ויורד האור דרך השערות כאור השמש העובר דרך נקבים קטנים, וזה לאבא, כי באבא לבד מתפשט בו אור העליון מבלי לבוש משום דאתכליל במזלא ונחשב לעתיקא". שלכאורה קשה, למה זה נחשב אבא לעתיקא, ולשם מה הוא משמיענו זה. והענין תבין עם הנ"ל, כי נתבאר שמוחין דאבא מבחינת ע"ב לא יוכלו להיות מגולים אלא בג"ר דעתיק. משא"כ בג"ר דא"א, כבר ג"ר דע"ב שהםאו"א עלאין דמוחין, באים מכוסים בעזקא דכיא, שבחינת ו"ק דמוחין ההם המגולים, באים בתיקוני שערות רישא ודיקנא. שמשום זה גם אבא עלאה דאצילות מכוסה בעזקא דכיא, ואינו מקבל חכמה מראש דא"א, שהם בבחי' ם', אלא מקבל בהכרח מן שערות רישא ודיקנא, שאין לו מהם אלא ו"ק לבד, כנ"ל ע"ש. וז"ש הרב "שנסתם עצמות העליון בקרומא דאוירא ויורד האור דרך השערות כאור השמש העובר דרך נקבין קטנים". כי חכמה דא"א נסתם בקרומא מתחתיו, מחמת תיקון הם' בגלגלתא, ואבא אינו יכול לקבל חכמה ממנו, אלא דרך השערות רישא ודיקנא. שהם שנשארו בראש דא"א בבחינת כלים דו"ק וחיצונים לראש דא"א, שיש עוד בהם הקטנות דע"ב המגולה להשפיע לאבא. שזה מכונה נקבים קטנים, כלומר רק בחינת קטנות ולא גדלות.
וע"כ אין לו בחינת ג"ר וראש אל או"א עלאין, שהוא בחינת ע"ב וחכמה, רק בעלית א"א לרדל"א, ואו"א עצמם לא"א. שאז נכנסו שוב השערות לפנימיות הכלים דא"א, כי הם עתה בבחינת רדל"א עצמו מחמת העליה. ושוב משמשת שם בחי' מלכות דצמצום א' בלי שום לבושים של מל"צ כנ"ל, ונתגלו ג"ר דע"ב, ונעשים לבחינת ראש לאבא ואמא עלאין. הרי שאין אבא מקבל בחינת ראש וג"ר, אלא בעת שנכלל בג"ר דעתיק. ולפיכך אומר הרב, דאבא "נכלל במזלא ונחשב לעתיקא". כי המזלא משמש לדעת דאו"א, רק בהיותם נכללים בעתיק כנ"ל. וע"כ בעת שהמזלא הוא בקטנות, נחשבים ג"כ לבחינת ו"ק דעתיקא. כי מקומת ע"ב המגולה ששמשה במקום ג"ר דעתיק, הם באים. וכן הם מוחזרים לג"ר דעתיק בעת יציאת מוחין דהולדה. הרי שבחינת מזלא ועתיקא הם כמעט בחינה אחת, וכן המזלא עם או"א הם בחינת אחת ממש, כמבואר. וזה שמדייק "אבל הז"א ע"י אבא נעשה, כי נתפשט העצמות והתלבש בו". כי ע"כ יש בז"א הפרש גדול מאד ממוחין דאו"א עצמם. כי או"א שהם במקום ג"ר דא"א שבמקום עתיקא, והמזלין משמש להם לדעת ממטה למעלה, הרי מזל הח' שהוא ת"ת דדיקנא, נמצא שם בבחינת היותו בפני עצמו מגולה ומאיר בתכלית השלימות כנ"ל. אמנם ז"א שמוכרח לקבל מיסודות דאו"א שהם בחינת מזל ונקה, אין השמש מאיר בצורת עצמו, אלא בצורת הנרתק, דהיינו לפי מדת היסודות, כנ"ל.