פירוש הסולם
צה)
ובכל ליליא וליליא מתפשט רוחא מהאי מלבושא וסלקא: ובכל לילה ולילה, בעת שהאדם ישן, מתפשט הרוח של האדם ממלבוש הזה, ועולה למעלה למ"ן לזו"ן.
וההיא אשא דאכלא אכיל ליה, ובתר אתהדר כמלקדמין ומצטיירין בלבושייהו, ואש הזה שאוכל אש, דהיינו הנוקבא דז"א, אוכל ושורף את הרוח, ואח"כ חוזרים הרוחות לתחיתם כמתחילה, ומצטיירים בהלבושים שלהם.
ובגין כך לית לון קיומא כאינון דיוקנין דלעיל, ומשום זה אין להם להרוחות קיום. כמו אלו הצורות של מעלה, היינו המלאכים דעשב, אלא שנשרפים וחוזרים ומתחדשים,
ועל דא כתיב חדשים לבקרים, בני נשא דאינון חדשים בכל יומא, ועל זה אומר הכתוב, חדשים לבקרים וגו', דהיינו על רוחות בני אדם שהם חדשים בכל יום, כי בעת שינה עולים הרוחות למעלה ונשרפים וחוזרים ומתחדשים כנ"ל.
מאי טעמא, רבה אמונתיך, רבה איהי ולא זעירא, מהו הטעם, על זה מסיים הכתוב רבה אמונתך, היא רבה וגדולה, ולא קטנה.
פירוש, כי נתבאר לעיל שב' מיני מלאכים יוצאים מזווג זו"ן, א) מלאכים המכונים דשא הנמשכים מג"ר דע"ב, שיוצאים לשעתם ותיכף נשרפים בהנוקבא. ב) מלאכים המכונים עשב, הנמשכים מו"ק דע"ב, שהם בני קיום. ונודע שאין זווג בזו"ן אלא ע"י מ"ן שמעלים בני אדם. והנה בעת שינה נמצאים הצדיקים מעלים את הרוחות שלהם בסוד מ"נ לזווג זו"ן, בסו"ה בידך אפקיד רוחי וגו', ולפי הנ"ל היו צריכים לצאת ע"י אלו המ"ן, ב' מיני רוחות, א) שאינם בני קיום, אלא נשרפים תיכף, כמו מלאכים דדשא. ב) שהם בני קיום, כמו מלאכים דעשב. אמנם אינו כן, כי לא נמשך להם אלא רוח אחד, שמתחילה נשרף, ואח"כ מתחדש ומתקיים, כנ"ל.
וטעם הדבר כי אלו ב' מיני מוחין: ג"ר דע"ב וו"ק דע"ב, הם כמו ב' הפכים, שאי אפשר שיבואו בנושא אחד בזמן אחד, וע"כ במלאכים שהם למעלה מזמן, שאי אפשר שיבואו בהם בב' זמנים, לכן הם באים בהם בב' נושאים, דהיינו בב' מיני מלאכים. אבל בני אדם, שהם בעלי זמן, יכולים לבא בהם בנושא אחד, אלא בב' זמנים, שמתחילה כשמקבלים מבחינת ג"ר דע"ב הם נשרפים כמו המלאכים דדשא וחציר, ואח"כ כשמקבלים מבחינת ו"ק דע"ב הם חוזרים לקדמותם ומתקיימים. שז"ס חדשים לבקרים, כי מתוך שנשרפים, מקודם, הרי הם נבחנים כמתחדשים בכל בוקר. וז"ש
מאי טעמא, רבה אמונתך, ולא זעירא. הנוקבה דז"א נקראת בשם אמונה, ומתוך שהנוקבא צריכה מתחילה להיות רבה, דהיינו לקבל את הג"ר דע"ב, ולא זעירא, כלומר, שלא תוכל לקבל הו"ק מטרם שמקבלת הג"ר, כנ"ל. ומטעם זה מחויבים הנשמות להשרף מקודם בעת שמאירים בה המוחין דג"ר דע"ב. ובהארת הו"ק דע"ב חוזרים ומתחדשים, וז"ש חדשים לבקרים, מטעם, רבה אמונתך, שהנוק' צריכה להיות רבה ולא זעירא.
