זהר

צה) אמר רבי חייא אמר ר׳ יצחק, ברעותא דכלא לא אשתכח לתתא, אלא בגין דאשתכח לעילא. ולעילא לא אשתכח, אלא כד אשתכח לתתא בחובי עלמא, דילפינן דכלא תלייא האי בהאי, והאי בהאי.

פירוש הסולם

צה) א״ר חייא א״ר יצחק וכו׳: אר״ח אר״י, ברצון הכל, דהיינו ברצון העליון, אין הנחש נמצא למטה, אלא משום שנמצא למעלה. ולמעלה אינו נמצא אלא כשנמצא למטה בעונות העולם. שלמדנו, שהכל תלוי, זה בזה, וזה בזה.
ביאור המאמר. כבר ידעת, שיש ב׳ נקודות במלכות, אחת היא נקודת המלכות דצמצום א׳ שלא נמתקה בבינה שהיא מדת הרחמים, ומבחינה זו אינה ראויה לקבל שום אור, כי כח המסך והצמצום רוכב עליה. ונקודה הב׳ היא נקודת המלכות שנמתקה במדת הרחמים, שהיא בינה. וכל האורות שהמלכות מקבלת הם מבחינת נקודה הב׳ (כנ״ל ב״א דף ז׳ ד״ה וכבר). ולפיכך נקודה הא' היא גנוזה בתוכה ורק נקודה הב' היא גלויה ושולטת בה, וע"כ היא ראויה לקבל אורות העליונים. ומטעם זה, המלכות נקראת עץ הדעת טוב ורע. כי אם האדם זוכה, הרי טוב. שנקודה א׳ גנוזה, ורק נקודה ב׳ שולטת, ואז יש במלכות כל טוב, והתחתון מקבל ממנה. אם לא זכה, שהוא חוטא, אז יש כח בנחש לגלות נקודה הא׳ במלכות, שלא נשתתפה בבינה, אז היא רע, כי מסתלקים ממנה כל האורות, כי נתגלה, שכח הצמצום רוכב עליה (כנ"ל בהקדמת ספר הזהר דף קכ"ד אות קכ״ג ולעיל ויצא י״ג ד"ה סתרא). וזסו״ה, לפתח חטאת רובץ. שהחוטא נותן כח לסטרא אחרא להמשיך משמאל ממעלה למטה, כמו שעשה קין, אז הנחש, שנקרא חטאת, הרובץ בפתח המלכות מגלה נקודה הא׳ הגנוזה במלכות, וכל האורות מסתלקים משורש נשמתו של האדם החוטא שהיא במלכות. בסוד, לא זכי הא רע. ואח״כ הנחש מתגבר עוד ומטיל זוהמא, דהיינו שפוגם ומסלק האורות, גם מבינה דמלכות. מטעם, כי אחר שנשתתפה המלכות בבינה קבלה הבינה צורת מלכות, וע״כ אחר שנפגמה המלכות מטעם התגלות הצמצום שעליה, נפגמה גם הבינה שבמלכות, מטעם שיש לה צורת מלכות. באפן, שתחילה נפגמת רק המלכות בלבדה מכח הגילוי שהיא מלכות דמדת הדין. ואח״כ נפגמת גם הבינה דמלכות מטעם שיש לה צורת המלכות מכח השיתוף של נקודה הב'. ואומר כאן שהם ב׳ נחשים, כי מי שמגלה נקודת הצמצום א׳, שהוא פוגם רק המלכות בלבדה ולא כלום הט׳ ספירות ראשונות, אינו יכול לפגום אח״כ בבינה, אלא נחש אחר מתעורר, שהוא עולה ונאחז בבינה מחמת שיש לה צורת מלכות מכח השיתוף.
וזה אמרו. כד שארי חויא לאתגלאה, דהיינו שהחוטא גורם לגילוי הנחש בסו״ה לפתח חטאת רובץ, שהנחש קונה כח ע״י חטאו לגלות נקודת צמצום א׳ הגנוזה, מסתלקין סמכין ובנינין ומתעברן, דהיינו שמסתלקים הכלים דנה״י דבינה, שיש במלכות, שבהם מקבלת המלכות כל אורותיה, וכלים דנה״י אלו קבלה מבינה, ע״י השתוף דמדת הרחמים, בסוד אמא אוזיפת לברתא מאנהא (כנ״ל בהקסה״ז דף כ׳ ד״ה ואמא) שהכלים האלו נקראים סמכין, וכל האורות שבכלים האלו נקראים בנינים, והם מסתלקים עמהם, כי נתקלקל סוד השיתוף שבה מבינה, מכח גילוי נקודת המלכות דצמצום א׳ שאינה משותפת כלל בבינה. ואחר שכבר נסתלקו כל האורות מטעם גילוי נקודה הא׳ שנאחזה בה הנחש. אז, ואתי חויא תקיפא ואטיל זוהמא, וכדין אשתכח מקדשא מסאב, דהיינו שבא נחש ב׳, ומטיל זוהמא בבינה דמלכות שנקראת מקדש, ואז נטמא המקדש. ולפיכך קורא את נחש הב׳ חויא תקיפא, משום שעלה ונאחז שלא במקומו, דהיינו בבינה. שהיא כולה רחמים ואין בה דין כלל. אלא שיש לו כח להאחז בה, מטעם שנשתתפה במלכות כדי להמתיקה.
וז״ש, ויאמר אל האשה, אל האשה ממש, דהיינו המלכות המכונה אשה. וכיון דאתר מקדשא אתאחיד בגווה, שהכלים דבינה שה״ס מקום המקדש, נכללו במלכות, מכח שיתוף המלכות בבינה כנ״ל, והיינו את מקדש ה׳ טמא, שהנחש הטיל זוהמא בבינה דמלכות, הנקראת מקדש ה׳, שמטעם השיתוף דמלכות בבינה, קבלה הבינה צורת מלכות, והיה כח לנחש להטיל בה זוהמא, כנ״ל. בגין חובוי, משום דאתגליא חויא תקיפא, דהיינו שנגלה נחש הב׳, שנק׳ חויא תקיפא, שהוא העולה ונאחז בבינה כנ״ל, מאן חובוי, דא לישנא בישא, דבגין לישנא בישא חויא אזדמן, כי המדבר לשון הרע, דהיינו שמטיל פגמים על חבירו, מה שאינם בו, גורם כח לנחש הב׳ שיטיל זוהמא ויפגום הבינה דמלכות אע״פ שהיא נקיה מכל צמצום ודין. אמנם כיון שנחש הב׳ לא יוכל לפעול אלא מכח הקדם הפגם שבמלכות ע״י הנחש הא׳ ע״כ נמצא פוגם בין לעילא ובין לתתא, הן בבינה, ע״י נחש הב׳, והן במלכות, ע״י נחש הא׳. כי כדי לתת כח לנחש הב׳, מתעורר בהכרח נחש הא׳. ומביא ראיה, שיש ב׳ נחשים, מן הכתוב, וישלח ה׳ בעם את הנחשים השרפים, שאומר נחשים לשון רבים. דכתיב ראשי תנינים, תרי, כיון שכתוב תנינים, שהוא לשון רבים, כי חד אתאחיד לעילא, דהיינו בבינה דמלכות, וחד לתתא, במלכות לבדה, כנ״ל. וע״כ אומר הנחשים השרפים לשון רבים. השורפים או השרופים לא כתיב, אלא השרפים, מאן שרפים, דכתיב שרפים עומדים ממעל לו, (כן צ״ל, דהיינו להקדים הכתוב ראשי תנינים על הקושיא, השורפים וכו') דהיינו שאל תטעה שנחשים השרפים הם נחשים גשמיים, ע״כ נאמר שרפים, לגזירה שוה, שמלמד שרפים שרפים לגזירה שוה מן הכתוב, שרפים עומדים ממעל לו, וע״כ נאמר כאן שרפים ולא שורפים. ממעל לו ודאי, דהיינו כנגדו, כש״א להתיצב על ה׳, שפירושו, שבני אלקים שהם דינים נתיצבו כנגד הויה, שהוא רחמים, אף בהכתוב שרפים עומדים ממעל לו, הם כנגד ה׳ דהיינו שהם התנינים הנזכרים לעיל. ויליף שרפים שרפים לגזירה שוה, שאף הנחשים השרפים שבכאן, הם התנינים הנ״ל. וז"ש, וכדין סגירו בכלא ולית מאן דפתח, דהיינו שנסגרו כל האורות כי בכל מקום שנתגלתה נקודת מלכות דצמצום א׳, נסגרים כל האורות ואין מי שיפתחם. כי במלכות דצמצום א׳ אין תשובה מועילה, אלא רק במלכות דצמצום ב׳ (כנ״ל ויקרא אות רנ״ו).
וז״ש וע״ד כדי שתועיל תשובה כתיב, כן דרך אשה מנאפת וגו׳ מאי מנאפת, מנאפת ממש, כי ענין גילוי נקודת דצמצום א׳ ע״י הנחש ואחיזתו בה, המסלק את האורות דקדושה, נבחן, שהנחש הוא אשה מנאפת ממש. ודאי, אכלה ומחתה פיה ואמרה וגו׳. פירוש. כי קשה כאן, כיון שנחש הא׳ גילה נקודת צמצום א׳ שאינה משותפת בבינה, שמחמת זה נאבד ממנה, השיתוף דמדת הרחמים, שהוא בינה. א״כ, מאחר שנתפרדה השותפות בבינה, כבר אין בבינה צורת מלכות, וא״כ איך יוכל נחש הב׳ להטיל זוהמא בבינה, מחמת שיש לה צורת מלכות. שהם תרתי דסתרי. וע״כ מביא הכתוב של, כן דרך אשה מנאפת, שהוא הנחש הא', אכלה ומחתה פיה, אחר שפגם במלכות ונסתלקו אורותיה מחמת קלקול השיתוף דמדת הרחמים, הוא מוחה ומקנח פיו, כמו שלא עשה דבר, ואומר, לא פעלתי און, כדי שתשאר צורת שיתוף המלכות בבינה כמקודם קלקול הנחש, ויוכל נחש הב׳ להתאחז בבינה, מכח שיש לה צורת מלכות.
אמנם באמת ענין עליה זו של הנחש להתאחז בבינה, הוא מוקש אל הנחש, כמ״ש לעיל (וירא אות ק״ט ואות ק״י עש״ה). כי עתה שנאחז בבינה והנחש בעצמו ביטל הפגם דמלכות דצמצום א', ונקבע הפגם של החטא בבחינת המלכות דצמצום ב', נעשתה אפשרות לבטל הפגם על ידי תשובה, כי ע״י תשובה יורדת הארה מע״ב ס״ג דא״ק, המורידה את המלכות מבינה, והבינה נטהרה מן זוהמת הנחש. משא״כ אם לא היה נאחז בבינה, אז, היה נשאר הפגם של נחש הא׳, דהיינו הגילוי של נקודת המלכות דצמצום א', שכח הצמצום רוכב על המלכות שאינה ראויה לקבל אור, ומבחינה זו לא שייכת תשובה, כי התשובה לא תבטל את הצמצום א׳ והמסך, המונע מן המלכות לקבל אור העליון. הרי שענין נחש הב' הנאחז בבינה, בכוונה ניתנה לו אחיזה זו, כדי שתועיל תשובה. והוא רק מוקש אל הנחש.
וז״ש, ברעותא דכלא, ברצון הכל, דהיינו ברצון עליון, לא אשתכח לתתא, אלא בגין דאשתכח לעילא, כי כיון שנמצאת אחיזת הנחש למעלה, המכשירה את החוטא לעשות תשובה, ע״כ נמצאת אחיזת הנחש למטה, לגלות הצמצום א׳ במלכות כנ״ל, ואין פחד מה שאינו מועיל שם תשובה, והפגם ישאר לעולם. שהרי ודאי הוא שהנחש יעלה ויתאחז למעלה בבינה, והוא עצמו יבטל הפגם דצמצום א', כנ״ל, בסו״ה אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און. ואז תועיל תשובה. גם אין חשש, שמא לא יעלה הנחש להתאחז בבינה, כי כך הושם בטבע הנחש, להשתוקק תמיד לאחוז במקום גבוה יותר, ואם נראה לו דרך להתאחז בבינה, ודאי הוא שיתאחז בה. ולעילא לא אשתכח אלא כד אשתכח לתתא, כי אם לא היה הנחש מגלה תחילה את הפגם דצמצום א׳ שיש במלכות, שלא לקבל אור, לא היה יכול הנחש הב' להתאחז בבינה ולפגום אותה, מחמת שיש לה צורת מלכות, בעוד שבמלכות עצמה לא נגלה הפגם. דילפינן דכלא תלייא האי בהאי, והאי בהאי, כי אם לא היתה אחיזת הנחש למעלה. הנותנת אפשרות של תשובה ותקון הפגם, לא היו נותנים מלמעלה אפשרות, שיתאחז הנחש למטה במלכות. ואם לא היתה מקודם לכן אחיזת הנחש למטה לא יצוייר כלל אחיזת הנחש למעלה בבינה. כמבואר. הרי שזה תלוי בזה. וזה תלוי בזה.