זהר

צה) ואיהי דמות אדם, ולאו אדם, הדא הוא דכתיב ודמות פניהם פני אדם. אלא מאי אדם, יוד קא ואו קא. שבת ביה שד״י יהו״ה, איהו רשות היחיד רחבו ארבעה, וגובהו עשרה יוד הא ואו הא. י׳ דשדי לקבל אות דשבת ויום טוב. י׳, ביה אתרמיזו עשר ספירין.

פירוש מעלות הסולם

צה) ואיהי דמות אדם וכו': והיא היינו המלכות היא דמות אדם, דהיינו צורת מלכות, ולא אדם, ואינה צורת אדם, כי עצם המלכות נגנזה ואינה. וע״כ נבחנת לפני אדם, שהיא מקבלת לתוכה ג׳ הקוים: אריה, שור, נשר, אבל ולא אדם שעצם בחינת אדם אין בה. זהו שכתוב ודמות פניהם פני אדם. שואל, אלא מה הוא אדם, ומשיב, יו״ד ה״א וא״ו ה״א, דהיינו שם הוי״ה במילואו באלפין שהוא מ״ה בגימטריא אדם. שבת בו מאירים ב׳ שמות שד״י הוי״ה. והוא רשות היחיד, רחבו ארבעה, דהיינו ד׳ אותיות הפשוטות שבשם הוי״ה, וגובהו עשרה, דהיינו עשר אותיות המילוי, יו״ד ה״א וא״ו ה״א, הנקרא גבהו. י של שם שדי, היא נגד אות של שבת ויו״ט דהיינו יסוד, בו נרמזות עשר הספירות המאירות בשבת.
ביאור הדברים: שם הוי״ה ה״ס ד׳ המוחין חו״ב תו״מ והם נמשכים אל המלכות ע״י שם שד״י שה״ס יסוד דז״א, המזדווג עם המלכות, וממשיך אליה ד׳ המוחין הנ״ל, ובה הם מתגלים, ומבאר לנו התקונים, שאותם המוחין שהם האורות המגולים ממוחין דחיה המאירים במצות ברית מילה, בסוד ב׳ השמות הוי״ה שד״י, מאירים ג״כ בשבת, אלא שבשבת מאירים בה דרך עליה, כי נה״י דז״א עולים לחג״ת שבו, בסו״ה אם תשיב משבת רגליך, ונה״י נקראים רגלים, (שער המצות לך ד״ב שער הכוונות דרוש ק״ש) שבמצות מילה מאירים במקומם, בסו״ה מ״י י׳על׳ה ל׳נ׳ו ה׳שמימ׳ה שבר״ת מיל״ה. וסופי תיבות הוי״ה. ובסוד שם שד״י כמבואר לעיל (אות פ״א) ש׳ תלת אבהן דאינון תרין דרועין וגופא, אלין אינון תלת ענפין דש׳ ד׳ שכינתא, י׳ צדיק אות ברית מילה.
וסודה של שבת, מבואר בזהר פרשת ויקהל (אות ק״פ) וז״ל מהו שבת, למה נקראת בשם שבת, אי תימא בגין שביתה, דכתיב בו כי בו שבת, יאות הוא, אבל רזא דמלתא כיון דסלקא האי נקודה ונהורא נהיר, כדין מתעטרא איהי באבהן, שהם חג״ת דז״א, כיון דמתעטרא איהי באבהן, כדין אתחברת ואתחדת בהו למהוי חד, ואקרי כלא שבת, דהיינו המלכות עם האבות ביחד נקראים שבת, שבת היא אותיות ש׳ בת, ש׳ הא אוקמוה רזא דתלת אבהן, דמאחדן בבת יחידה, שהיא המלכות, כי ווין שבש׳ רומזים על ג׳ אבות חג״ת, ואיהי שנקראת בת, מתעטרא בהו, ואינון בעלמא דאתי שהיא בינה וכלא איהו חד, ודא איהו ש׳ בת למהוי כלא חד, עכ״ל.
והפירוש הוא: כי אין מלכות מקבלת חכמה אלא בעלותה מחזה ולמעלה דז״א ששם חג״ת שלו, ויש בזה ב׳ מצבים, א׳ כשהם בסוד שני המאורות הגדולים, שאז קומת זו״ן שוה באופן שאין זה צריך לזה ושנים משתמשים בכתר אחד שהוא בינה, שחג״ת דז״א מקבלים מקו ימין דבינה, דהיינו חסדים, ומלכות מקבלת מקו שמאל דבינה דהיינו הארת חכמה, ומצב זה נבחן לאחוריים, כי חכמה להיותה לבדה בלי חסדים אינה מאירה. מצב ב׳ הוא, אחר שמלכות ירדה למטה מחזה דז״א שאז מקבלת חסדים, ואחר שיש לה חסדים, ז״א מעלה אותה לחג״ת שלו, ששם מאיר השם ע״ב המרומז בג׳ הפסוקים של ויסע ויבא ויט (זהר בשלח אות קע״ג) ומקבלת מהם חכמה, ומצב זה נבחן, למוחין דפנים בפנים, המאירים בשבת.
וזה אמרו שם, כיון דסלקא האי נקודה ונהורא נהיר, כיון שמלכות עולה לחג״ת אחר שאור החסדים מאיר בה, דהיינו במצב ב׳ דפב״פ, כדין מתעטרא איהי באבהן וכו׳ דהיינו שמקבלת חכמה משם ע״ב שבהם כדין אתחברת ואתאחדת בהו למהוי חד, והוא לא כמו במצב א׳ שבמוחין דאחוריים, שהיו נפרדים זה מזה, שחג״ת היו מקבלים מקו ימין דבינה, ומלכות היתה מקבלת חכמה מקו שמאל דבינה, אלא עתה במצב הב׳ היא מתחברת ומתאחדת עם החג״ת להיות עמהם אחד. וזה שאמר ואיהי מתעטרא בהו היינו בחג״ת, ואינון היינו חג״ת בעלמא דאתי שהיא בינה, כי עתה אין המלכות מקבלת בעצמה חכמה מבינה כמו שהיה במצב הא׳, אלא המלכות מקבלת חכמה מחג״ת דז״א, וחג״ת מקבלים מבינה ומשפיעים למלכות, ודא איהו ש׳ בת למהוי כלא חד, וע״כ מרומזים האבות שהם חג״ת באות ש׳ של שבת ומלכות שה״ס בת בשם אחד שבת להורות שהם עתה במצב הב׳ אחד ולא נפרדים כמו שהיו מקודם במצב הא׳.
וזה אמרו כאן (באות צ״ד) מאי חותם בהאי אתר שהוא במקום החזה נגד חג״ת דז״א, כי חותם רומז על סוף המדרגה דוגמת החותם הבא בשולי המכתב, ולכן המלכות שהיא סוף הקומה באה תמיד אחר היסוד או בעטרת היסוד, ולמה כתוב כחותם על לבך. ומשיב דא אות שבת ויום טוב, דהיינו במצב הב׳ של פב״פ, שמלכות עולה לחזה לקבל חכמה אחר שיש בה חסדים, דאיהו שקיל לברית מילה שמאיר אז הזווג הגדול של זו״ן לגלות מוחין דחיה, וכל זמן שיש אחיזה כל שהיא לקליפות ודינים אין הזווג הזה יכול להתגלות, ולפי״ז לא היה לגילוי המוחין הללו מטרם גמר התקון, אלא ע״י מצות ברית מילה ופריעה, בסוד מל י״ה ופרע י״ה, מתגלה האור ההוא, כי היות שכללות הדינים הם ב׳ בחינות, שהם דינים דנוקבא ודינים דדכורא, והם הפכים זה לזה, ואי אפשר להם לשמש במקום אחד, כי אין ב׳ הפכים באים במקום אחד, אלא באתערותא דלתתא של מצות המילה מביאים ב׳ מיני הדינים במקום אחד בסוד היסוד העליון, ואז מכחישים זה את זה כטבע ההפכים, ומתבטלים שניהם, וכיון שנתבטלו הדינים, מיד מתגלים המוחין הגדולים של זו״ן באור החיה.
וסוד מעשה המילה הוא, כי האיזמל החותך את הערלה הוא נמשך מדינים דנוקבא, והערלה היא מדינים דדכורא, ובזה שהאיזמל מעביר את הערלה נמצא שדינים דנוקבא מבטלים את הדינים דדכורא. ויש לפעמים להיפך שצריכים שדינים דדכורא יבטלו את הדינים דנוקבא, והוא ע״ד שאמרו חז״ל (ברכות נ״ד) ומובא ברש״י על החומש בפסוק ואשד הנחלים (במדבר כ״א) שהיו ב׳ הרים, באחד היה נקעים שה״ס דינים דנוקבא, ובשני היה שדים בולטות נגד הנקעים, שה״ס דינים דדכורא, והאמוריים נתחבאו בנקעים, להמטיר משם חצים על ישראל בעת שיעברו בין ב׳ ההרים, ועשה הקב"ה נס שנתקרבו ב׳ ההרים ונעשו אחד, ונכנסו הבלוטות של זה דהיינו הדינים דדכורא תוך הנקעים של זה שהם הדינים דנוקבא והאמוריים נמחצו ביניהם הרי שע״י ביאת ב׳ הדינים ההפכים במקום אחד הם מתבטלים, ובמצות ברית מילה עיקר הצורך לבטל דינים דדכורא שה״ס הערלה, כי בעוד שהערלה חופפת על היסוד אין החסדים המגולים יורדים בו, כגוונא דא שבת שזו״ן עולים במקום או״א עלאין, ומקבלים המוחין העליונים של או״א עלאין כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו.
ומפרש שבמלת שבת יש השם שדי, והוא: ש׳ לקבל ש׳ דשם שדי, כלילא מתלת חיון עלאין בתלת אבהן, שה״ס חג״ת של המרכבה העליונה שהם שלשה קוים של אות ש׳ של שבת. ב׳ דא ד׳ דאיהי רביעאה לאבהן ורביעאה לתלת חיוון, דהיינו רגל הרביעי של המרכבה העליונה, שהיא מלכות והיא בת של שבת, וד׳ של שם שדי, י׳ דשדי לקבל אות דשבת ויו״ט, שאינה מרומזת באותיות שהן כלים אלא באור המתגלה ומאיר בשבת וזה שכתב י׳ ביה אתרמיזו עשר ספירין, שהם ג״ר דבינה שנתתקנו באו״א בסוד האי שביל דאבא בהאי נתיב דאמא יתיב, ובסוד כתרין רחימין דמתחבקין בזווג דלא פסיק לעלמין בסוד הזווג הגדול של צדיק וצדק שהם זו״ן המזדווגים עת עלותם למקום או״א בשבת, ובמצות ברית מילה ופריעה.
ומ״ש ואיהי דמות אדם ולאו אדם וכו׳ הוא מטעם שעצם המלכות שה״ס מלכות דמדת הדין נגנזה, ומה שנגלה בספירת המלכות, היא רק מלכות הממותקת ברחמי הבינה, שהיא נחשבת ליסוד דמלכות, ולא למלכות עצמה והענין הוא, כי נודע שאין באריך אנפין דאצילות, רק תשע ספירות, וכן אחריו בכל פרצופי אבי״ע, חסרה המלכות, מחמת שנגנזה בראש דפרצוף עתיק, כי היא עטרה בראש צדיק, והיתה לראש פנה ויהיה לעתיד אורה גדול מן השמש (ע״ח שער א״א פרק ב׳) ולא נמשכה לא״א, שזה אחד מראשי התקונים שנעשו בעולם התקון. אמנם אין הפירוש שכל עשר הספירות שבמלכות חסרות, שהרי אין שום זווג אלא על המסך שבמלכות, אלא רק המלכות דמלכות בלבד היא חסרה, ותשע הספירות הראשונות של המלכות נשארו בכל הפרצופים. והנה ט״ס הראשונות שבכל פרצוף נמצאות תמיד מחזה ולמעלה של הפרצוף כי מחזה ולמטה הוא מקום המלכות דמלכות, (פתיחה לפירוש הסולם אות מ״ט) ונמצא שפני אדם רומז על תשע הספירות הראשונות, שהם במקום החזה, ולאו אדם שהיא עצם המלכות שמקומה היא מחזה ולמטה, כי נגנזה בראש פרצוף עתיק ואיננה מתגלה בעולמות לפני גמר התיקון.