זהר

צה) כד קמת על רגלהא בגלותא בתראה, אתקריאת הלכה למשה מסיני. וכד שרייא בדרועוי דמלכא, אתקריאת קבלה למשה מסיני. וכד שרייא בפומא דמלכא, מיד פה אל פה אדבר בו.

פירוש מעלות הסולם

צה) כד קמת על וכו׳: כשהיא קמה על רגליה, דהיינו שמשיגה קומת נה״י שנקראת רגלין, בגלות האחרון, היינו בעת הנסירה שנסתלקו המוחין דז״א והנוקבא חזרה להיות נקודה תחת יסוד דז״א, וכשהיא מתחלת להבנות בקומת נה״י. נקראת הלכה מלשון הליכה, למשה מסיני, בסוד כלת משה, וכשהיא שורה בזרועות המלך, שיש לה קומת רוח שהוא חג״ת, נקראת קבלה למשה מסיני. וכשהיא שורה בפי המלך, שיש לה קומת נשמה שהוא חב״ד מיד פה אל פה אדבר בו.
פירוש: בב׳ אותיות (צ״ד וצ״ה), כתוב סדר תקון הנוקבא דז״א שהיא מלכות, בשני המצבים שלה: באות צ״ד כתוב מצב א׳ כשהיא בבחי׳ אחוריים דז״א, שיש בה ג׳ מדרגות: עבור, יניקה, מוחין, שהם נפש רוח נשמה דאחור דז״א. ובאות צ״ה כתוב מצב ב׳, כשהיא בבחינת פנים דז״א, שיש לה עי״מ, שהם נפש רוח נשמה דפנים דז״א. ובמצב א׳ עוד לא נחשבת לנוקבא נפרדת מז״א, אלא בבחי׳ דו פרצופים היינו שז״א ונוקביה כלולים יחד בפרצוף אחד. אלא במצב ב׳ היא ננסרת מז״א, היינו שנפרדה ממנו לפרצוף מיוחד בפני עצמה, ואז הם נבחנים לזכר ונקבה ממש. גם צריכים לזכור את ערך ההפוך שיש בין כלים לאורות שבאורות התחתונים נכנסים תחלה, כגון נפש ואח״כ רוח וכו׳, ובכלים העליונים מקבלים תחלה מקודם כתר ואח״כ חכמה וכו׳. והנה ז״א משורשו היינו ממצב הקבוע שבתקון אצילות אחר שבירת הכלים יש לו ו"ק דהיינו כח״ב חג״ת דכלים, וחג״ת נה״י דאורות ומלכות היא נקודה שעומדת בחזה שהיא תפארת דכלים, וזה שורשה הקבוע מבחינת הכלים. ומבחינת האורות שהם רק נפש רוח דהיינו חג״ת נה״י, נבחן שורש המלכות הקבוע בז״א בנקודה תחת היסוד שלו, ונותנת לו המסך שעליו נמדד קומתו. ב׳ יחסים אלו הם מטעם ערך ההפוך שבין כלים לאורות אבל הן נקודה אחת, שהיא נקודת הסיום של הו״ק דז״א.
וזה אמרו, איהי הלכה דמלכא, שעל המסך שהמלכות נותנת לו נמדד קומת המלך שהוא ז״א ושיעור הקומה הוא נקרא מהלכו, כד איהי אזלת גביה בתרין שוקין דהיינו בעת שמתחיל בהשגת אור הנשמה שהוא ג״ר דאורות, והשלמת הכלים שלו מחזה ולמטה, שהם נה״י, כי נה״י דכלים וג״ר דאורות הם תלויים זה בזה, ואז מתחיל גם בנין ראשה של הנוקבא שהם חב״ד דכלים ונה״י דאורות, שהוא קומת עיבור בסוד ראשו בין ברכיו שאחז״ל על ימי העבור שהרמז הוא שכל תפקיד של הראש בעת ההיא של חדשי העיבור, הוא כח הנענוע והסבוב ממקום למקום ששייך לברכיים ולכן הרגשת העבור הוא בהנענועים שסובב את ראשו בלבד, דאינון תרי סמכי קשוט היינו נצח הוד שהם באים אחר סיום התפארת שנקרא אמת וסומכים אותו. (עיין באדרא רבא אות ש״ד).
וכד סליקת בגופא בתרין דרועין דמלכא, היינו בעת שמשגת את אור הרוח דנפש, ויש לה חב״ד חג״ת דכלים עם אורות דרוח נפש דנפש. ויונקת מחג״ת דז״א שנקראים גופא ותרין דרועין, ואז נקראת קבלה, בסוד הכתוב שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. שמתקבל בין זרועות המלך. וכד נשיקת ליה בפומיה שהוא קבלת המוחין דג״ר דז״א והשלמת הכלים דנה״י, אתקריאת אורייתא דבעל פה, ע״ש שמתגלים המוחין דראש שהם ג״ר ומלכות דראש היא הפה. בההוא זמנא דסלקא לפומא דמלכא, היינו בעת הגדלות שמאירים המוחין דג״ר, ונודע שבמצב א׳ דזו״ן חבר המאציל את הנוקבא הנפרדת דז״א עם הנוקבא שבגופו דז״א (עיין באדרא רבא בסולם מאמר סדר אצילות הנוקבא) והוא הצד השמאלי שבו, ונעשו שתיהן נוקבא אחת לז״א, וכשנמשכו להם המוחין דימין ושמאל מבינה, לקח ז״א שה״ס הימין שבו את אורות הימין דבינה, והנוקבא הנפרדת לקחה האורות דקו שמאל דבינה כמו הנוקבא שבגופו דז״א מחמת שנתחברה עמה לנוקבא אחת. והנה האורות דקו ימין הם חסדים, והאורות דקו שמאל הם חכמה, וז״א נאחז בשני האורות אלה של חכמה וחסדים ונשלם. וזה אמרו מיד יתקיים ברעיא מהימנא שהוא משה רבינו שהיה מרכבה לפנימיות הז״א פה אל פה אדבר בו. אבל הנוקבא הנפרדת שהיא קבלה חכמה דשמאל מבינה בלי חסדים, ונודע שאין החכמה יכולה להאיר בלי חסדים, ע״כ נקפאה בה החכמה ונעשה לחושך ולא אור שז״ס קטרוג הלבנה שאמרה אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד.
ואין לשאול הרי מטרם שהנוקבא הנפרדת נתחברה עם הנוקבא שבגופו דז״א, היה ג״כ ז״א מקבל החסדים בימין שבו שהוא הזכר שבו, וחכמה בקו שמאל שלו שהוא הנוקבא שבגופו, ועם כל זה יכולה נוקבא שבגופו לעמוד בה ואיננה חושך. התשובה היא, כי נוקבא שבגופו היא עצמותו של ז״א, ולכן אין החכמה שבה נפרשת מן הימין שבו ששם החסדים ונכללים יחד ונעזרים זה עם זה כדרך ימין ושמאל של גוף אחד. מה שאין כן הנוקבא הנפרדת שהיא מדרגה אחרת ממש נדבקת באחוריו של ז״א, הנה מחמת שנתחברה עם הנוקבא שבגופו קבלה חכמה דשמאל מבינה כמו השמאל דז״א עצמו שהוא הנוקבא שבגופו, אמנם אחר שקבלה לתוכה החכמה נפרדה מן החסדים כי אין לה חיבור עם החסדים דז״א. וכל התקון שצריכים הוא להפריד הנוקבא מאחורי ז״א, ולהחזירה לפנים דז״א דהיינו למקום נקב החזה דז״א, כדי שתקבל הכל מז״א שה״ס קו האמצעי, ואז יהיה לה חכמה וחסדים יחד שהם כל השלמות.
ולכן נעשה סוד הנסירה שה״ס ויפל ה׳ אלקים תרדמה על האדם שה״ס ז״א הנקרא אדם, והיינו שנסתלקו ממנו המוחין דנשמה שה״ס חכמה וחסדים שז״א נאחז בהם, ונשאר בו צד השמאל של המוחין שהם בינה וגבורה שהנוקבא נאחזת בהם, שמוחין אלו הם שינה וסתימת עינים, מפני שאור החכמה הנקרא עינים בסוד עיני העדה שהם חכמי העדה, הם נסתמים מחמת שאינם יכולים להאיר בלי חסדים. וז״ס גלותא בתראה הנאמר כאן שה״ס הסתלקות המוחין מז״א, ופירוש בתראה הוא שני ואחרון אל הקודם לו, כמ״ש (חגי ב׳) גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון.
וזה אמרו כד קמת על רגלהא בגלותא בתראה, על רגליה עצמה, דהיינו במצב ב׳ אחר שחזרה ונתמעטה לנקודה תחת מסך היסוד דז״א, ולקבל כל אורותיה מיסוד דז״א, המאיר לה דרך התקונים של הקו האמצעי, אז כשהיא מקבלת מוחין דעבור שה״ס נה״י דאורות הנקראים רגלים בחב״ד דכלים שלה, אז קמת על רגלהא, ואתקריאת הלכה למשה מסיני. כי ז״א נקרא משה, ומלכות נקראת כלת משה. וכד שרייא בדרועוי דמלכא, דהיינו במוחין דיניקה דפנים, אתקריאת קבלה למשה מסיני, משום שעולה לחג״ת, וכד שרייא בפומא דמלכא היינו בעת גדלות המוחין מיד נאמר על שניהם פה אל פה אדבר בו. כי אז היא יכולה להאיר אל התחתונים הן חכמה והן חסדים שה״ס קול ודבור.